1 מכל 3 זוגות מתגרשים: אז למה אנחנו מתחתנים?
אחד מכל שלושה זוגות נשואים בישראל סופו להתגרש, נשים מודרניות יכולות לפרנס את עצמן ולבנות תאים חד-הוריים עצמאיים, החברה החילונית מעניקה לגיטימציה כמעט מלאה למגורים משותפים ולהבאת ילדים ללא נישואים - אז למה כולם ממשיכים לרוץ לחופה? מחקר חדש מנסה להתמודד עם השאלה. אחת התשובות, אגב, מאוד פשוטה: אהבה
אז נשבעה. לפני חודש, רגע לפני שתחגוג את יום-הולדתה ה-31, מעיין נישאה לבן-זוגה בשלוש השנים האחרונות. "נשברתי", היא אומרת. אחרי שניהלה רומנים קצרים וארוכים, רקדה בכל המסיבות, בילתה בכל בתי-הקפה וטיילה בעולם, חשה מעיין שהיא לא עומדת עוד בלחצי ההורים המשוועים לנכד או נכדה, באיתותי החברים שדי, מספיק עם הפוזה.
"אני לא יכולה לומר מה זה היה בדיוק", מנסה מעיין להסביר, "אבל פתאום הרגשתי שאם באמת אני רוצה להיות אמא יום אחד, אני חייבת כנראה לעמוד מתחת לחופה, עם שמלה לבנה ורב וכוס שנשברת. לא האמנתי שזה יקרה, אבל זהו. היום אני אישה נשואה". ומה עם אהבה? לא במקרה, מסתבר, לא הזכירה מעיין את המילה הרומנטית הזאת, ולא חלילה משום שהיא אינה אוהבת את בעלה הטרי.
מעיין, בדומה לרבים אחרים בגילה, לא נישאה מאהבה. סיבותיה היו שונות בתכלית. מחקרים אקדמיים רבים בדקו לאורך השנים את הקשיים האופייניים לחיי נישואים, חקרו את הסיבות להתפרקותן ההולכת ומתמשכת של מערכות היחסים הממוסדות, נתנו אפילו שם למגורים משותפים, "זוגרות". אבל נמנעו כמעט לחלוטין מירידה לעומקן של הסיבות שעדיין מובילות עשרות אלפי זוגות ישראלים אל החופה מדי שנה.
כמיהה שאינה שוככת
ד"ר נעה וילצ'ינסקי מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, מספרת על פרופ' ויקטור פלוריאן ז"ל, שעמד בראש מרכז פלג-ביליג לחקר איכות חיי המשפחה, חזר מכנס בחו"ל ואמר בהתלהבות רבה: "איך זה שלא חקרנו עד היום למה אנשים מתחתנים?". כך בעצם נולד הרעיון למחקר ייחודי חדש, שמנסה לענות על השאלה המאוד לא מובנת מאליה.
הנתונים של 'משפחה חדשה' מדברים על חמישה אחוזים מהתאים המשפחתיים בארץ, כלומר 85 אלף זוגות, המנהלים משק-בית משותף ללא נישואים, והמספר עולה כל הזמן. אז למה בעצם עדיין בוחרים רבים להינשא רשמית? תוהה ד"ר וילצ'ינסקי. בימים בהם השינוי במעמד האשה מאפשר לנשים רבות לפרנס את עצמן בכבוד ולבנות תאים משפחתיים עצמאיים, כאשר שיעור פירוק הנישואים עומד על זוג אחד מתוך כל שלושה זוגות נשואים, כאשר הלגיטימציה למגורים משותפים ללא נישואים והבאת ילדים לעולם ללא הכרח הנישואים הפורמליים עולה, לפחות בחברה החילונית - איך זה שמוסד הנישואים עדיין קיים והכמיהה אליו לא ממש שוככת?"
ד"ר וילצ'ינסקי ופרופ' מריו מיקולינסר, יו"ר מרכז פלג-ביליג איתרו 152 רווקות ורווקים שגילם הממוצע 28, מחציתם נשים ומחציתם גברים, 63 אחוזים מהם חילוניים והיתר דתיים או מסורתיים. 34 אחוזים מהנשאלים חיו במערכת זוגית. ד"ר וילצ'ינסקי: "ניתוח הגורמים שהנשאלים העלו בשלב הראשון כסיבות לנישואים הצביע על קיומם של חמישה גורמים מרכזיים המסבירים את הבחירה בנישואים: הגורם הרגשי, הגורם החברתי, הגורם הרשמי, מיצוי חיי הרווקות והגורם הדתי.
"הגורם הרגשי מתייחס לאלמנטים כמו אהבה וקשר זוגי יציב. הגורם החברתי מבטא את הפחד שזו ההזדמנות האחרונה להינשא - התחושה שאחרי גיל מסוים להישאר רווק נתפס ככישלון והלחץ החברתי. הגורם הרשמי מתייחס לרצון בילדים רשומים ומוכרים מבחינה חוקית והצורך במיסוד הקשר הזוגי בשל עניינים כמו משכנתא וכו'. הגורם הדתי מדבר על הנישואים כציווי האל, ומיצוי חיי הרווקות, כשמו כן הוא. ההפתעה הגדולה הראשונה שלנו היתה שלא היה שום הבדל בין גברים לנשים מבחינת ההסתכלות על הגורמים לנישואים".
בין חרדה להימנעות
ד"ר וילצ'ינסקי גילתה עוד כי הגורם המשפיע ביותר על ההחלטה להינשא הוא הגורם הרשמי, ומיד אחריו, באופן לא מפתיע, הגורם הרגשי. רמתם של יתר הגורמים והשפעתם על ההחלטה המשמעותית היתה זהה. הגורם הדתי היה כמובן חזק יותר בקרב הנשאלים הדתיים והמסורתיים. עוד כצפוי, כי בקרב הנשאלים שהיו במערכת יחסים זוגית קיבל גורם מיצוי חיי הרווקות ציון נמוך יותר מאשר בקרב הרווקים ממש. "המשמעות היא שאלה שלבד חשים במיצוי הרווקות, בעוד שאלה שנהנים מקשר אומרים 'לא אתחתן בגלל מיצוי חיי הרווקות'", מסבירה ד"ר וילצ'ינסקי.
באשר לכוונה להינשא בעתיד הופתעו החוקרים לגלות כי 93 אחוזים מהנשאלים, גברים ונשים כאחד, הודו כי היו רוצים להינשא. 73 אחוזים מהם אמרו עוד שהיו רוצים לעשות זאת בטקס אורתודוכסי, כולל הרב והברכות, המקווה והכתובה. "דבר נוסף שעניין אותנו הוא הקשר בין הסיבות לנישואים לבין מאפייני אישיות", אומרת ד"ר וילצ'ינסקי. לצורך כך התבססנו על שאלונים מתיאוריית ההתקשרות, לפיה דפוס ההתקשרות הראשוני בין התינוק לגורם המטפל בו בינקות קובע בצורה משמעותית את דפוס ההתקשרות הזוגי בבגרות.
"בדקנו את המתאם בין סגנון ההתקשרות, הנע על הרצף שבין חרדה להימנעות, לבין הגורמים לנישואים. כך מצאנו קשר חיובי בין עוצמת החרדה בסגנון ההתקשרות לבין הגורם החברתי: כלומר, ככל שאדם יותר חרד בהתקשרות, כך חשוב לו יותר להתחתן בשל הלחצים החברתיים, ורק אחר-כך נכנסים לתמונה הגורמים הרגשיים והדתיים. גם בעלי סגנון ההתקשרות הנמנע בחרו בגורם החברתי כמניע לנישואים".
השלב הבא במחקר כלל את בחינת הקשר בין הגורמים לנישואים לבין הערכת הנשאלים את טיב חיי הנישואים. כאן נמצא, כי ככל שהגורם המשפיע על ההחלטה להינשא הוא רגשי, כך הערכת חיי הנישואים גבוהה יותר, וגם ככל שהסיבות לנישואין הן פורמליות או דתיות, כך גדלה הערכת טיב חיי הנישואים. "לעומת-זאת", מציינת ד"ר וילצ'ינסקי, "לא נמצא קשר חיובי בין תחושת מיצוי חיי הרווקות להערכת חיי הנישואים: מן המחקר עולה בבירור כי ככל שאדם מוצא את עצמו מתחתן כי 'צריך', כך הוא יעריך פחות את טיב חיי הנישואים, וזה הגיוני, שכן מדובר במוטיבציה חיצונית, כמעט אונס להינשא".
מחקרה של ד"ר וילצ'ינסקי, שהוצג ביום העיון "אומרים אהבה יש בעולם" באוניברסיטת בר-אילן, מעלה עוד כי רק הגורם הרגשי עשוי למתן את הקשר השלילי בין סגנון אישיותי נמנע לבין הערכה נמוכה של מוסד הנישואים. ככל שאדם יותר חרד ונמנע, כך הוא מעריך פחות את הנישואים כמשהו טוב. חרדה והימנעות הם ביטוי לקושי ביצירת קשר, זוגי וחברתי, ואז אדם חש הרבה יותר מאוים מלחצים חברתיים.
"אהבה, גילינו, יכולה לשנות. אדם בעל סגנון אישיותי חרד ונמנע יכול להתייחס לנישואים באופן פחות שלילי, אם הסיבה לנישואיו היא רגשית. כלומר, ייתכן שתפיסתם של אנשים לגבי נישואים יכולה להשתנות גם כאשר הם פחות מעריכים את העניין הזה, אם הם מוצאים בעצמם את הסיבות הרגשיות שהובילו אותם לנישואים ועובדים על זה בטיפול".
"התמונה העולה מן הדברים", מסכמת ד"ר וילצ'ינסקי, "אינה מובנת מאליה: אנשים היום מתחתנים מתוך הצורך בהכרה רשמית, הם זקוקים להצהרה חברתית פורמלית. למה? את זה עוד אחקור. נוסף לכך, אנשים מבלבלים זוגיות עם נישואים. ישנה חפיפה בין התפיסה הרגשית של שני הדברים הללו, שהם ביסודם שונים זה מזה. מצאנו גם שככל שאנשים חשים שדוחקים בהם להתחתן, כך הם מעריכים פחות את מוסד הנישואים, וזו אולי ההזדמנות להעביר מסר לאמהות: שימו לב, ככל שתלחצו עליהם יותר, כך הם יתייחסו אל הנישואים כאל דבר שלילי, וחבל".
ילדי הגירושין: קשרים שבירים
מחקר נוסף שהוצג בכנס באוניברסיטת בר-אילן בוחן את תפקיד סגנון ההתקשרות של "ילדי גירושין" ובני-זוגם. "גירושי הורים בילדות", מסבירה הילית אראל-ברודסקי, דוקטורנטית מבית-הספר לעבודה סוציאלית בבר-אילן העוסקת בפסיכותרפיה, "נקשרים לדפוס התקשרות לא בטוח, בריאות נפשית נמוכה וחוסר סיפוק במערכת הזוגית. עם זאת, מחקרים אחרים לא מצאו עדויות להבדלים בין "ילדי הגירושין" לבין ילדים מ"משפחות שלמות".
"המקור למודל הבעייתי ש"ילדי הגירושין" חווים בילדות הוא החיים בצל הקונפליקט בין ההורים לאורך שנים, והעובדה שכאשר הילד חווה סערת רגשות בעת הגירושין, ההורה אינו פנוי רגשית לטפל בו, בהיותו בעצמו שרוי במערבולת רגשית", אומרת אראל-ברודסקי. "השאלה היא איך ניתן לווסת את חוויות העבר של הילדים הללו בעזרת חוויות טובות יותר עם בן-הזוג בבגרות. 'ילד' כזה, שימצא בן-זוג בטוח ואופטימי לגביו, ללא חששות מאינטימיות, יוכל למצוא את עצמו מתמודד עם הדברים ועם החששות, ולא חווה איום מתמיד של פירוק הקשר".
לדברי אראל-ברודסקי, "בין ההשלכות השליליות המוזכרות במחקרים באשר ל"ילדי גירושין" נמצאים הריונות רבים יותר מחוץ לנישואים, נישואים בגיל צעיר יחסית, סיכון גבוה לגירושין, מצב תעסוקתי, אקדמי וכלכלי ירוד, קשרים דלים עם משפחת המוצא, נישואים לא מספקים, דימוי עצמי נמוך ותחושות חרדה ודיכאון. הקושי הבולט של ילדי הגירושין לפי מחקרים הוא בתחום הקשרים הזוגיים, היא אומרת. הם סובלים מחוסר אמון בקשר, שנובע מחשש שיבגדו בהם או שינטשו אותם, בדומה לחוויית ילדותם. לעומת זאת, יש גם השפעות חיוביות כמו גמישות, עצמאות, היכולת לקבל אחריות, היכולת להתמודד עם דברים שאצל אחרים נתפסים קשים מאוד ועוד".
המחקר, שטרם הסתיים, מעלה את ההשערה כי ילדי גירושין עם דפוס התקשרות לא בטוח, שיהיו בקשר זוגי עם אדם בעל דפוס התקשרות בטוח, יחוו פחות פחדי נטישה, יותר יכולת התקרבות, פחות חרדה מעימותים ויתר שביעות רצון מהקשר הזוגי. אראל-ברודסקי מניחה שמפגש עם בן-זוג שגם הוא בעל דפוס התקשרות לא בטוח יעצים את המצוקה והחרדות ההדדיים ויפגע מאוד ביכולת לאינטימיות.
לפנייה לכתב/ת 
