חוצה ישראל: הירוקים מחכים לדחפורים

כבר חודש יושבת קבוצת סטודנטים יהודיים באוהל מחאה בכפר קרע, ליד מטע אפרסקים. המטע נמצא על הקו הישר ששירטט מישהו במפות לפני כ-30 שנה כמעט, כשרעיון כביש חוצה ישראל רק נולד.

הסטודנטים ה"ירוקים" מבקשים למנוע בגופם את סלילת קטע 18 של כביש 6, ברמות מנשה. "הנזק האקולוגי יהיה אדיר", הם אומרים. ד"ר אורי שיינס, זואולוג תושב האיזור, מסכים. לדבריו, זהו אחד האיזורים המגוונים בארץ מבחינת צמחייה ובעלי-חיים. בנחלים נמצא בין היתר טריטון הפסים, דו-חי שנמצא בסכנת הכחדה, וביבשה מינים רבים של בעלי-חיים, בהם קרקלים, חתולי ביצות וצבאים ארץ-ישראליים. אבל הכביש שיבתר את האזור, מזהיר שיינס, יגרום לפגיעה קשה באוכלוסיית החיות המגוונת.

אריה שבתאי, דובר חברת חוצה ישראל, דוחה את הדברים: "הכביש לא מבתר, הוא עובר. יהיו שניים וחצי קילומטר של גשרים, מעברים אקולוגיים, הכל נעשה בשיתוף המשרד לאיכות הסביבה". נציג המשרד, אגב, דווקא התנגד לאישור האחרון שניתן לחברה לסלול את החלק הדרומי של קטע הכביש הבעייתי, עד לקיבוץ רגבים.

הקו הישר ביותר

רונית דור, רכזת התחבורה בחברה להגנת הטבע, שהצטרפה למאבק נגד הכביש, מסרבת להתעמת עם שבתאי. "אין לנו שום דבר נגד חברת חוצה ישראל", היא מבהירה. "החברה הממשלתית הוקמה על מנת לקדם את סלילת הכביש, ועושה את עבודתה. הטענות שלנו מופנות כלפי קובעי המדיניות".  

המחאה. צילום: גילי סופר

לעומת יושבי אוהל המחאה הצעירים, דור היא מהנדסת תחבורה, שמדברת בשפתם של אותם קובעי מדיניות, כמו גם של אנשי התכנון וחברת חוצה ישראל. מינוחים כמו ולנת"ע או תמ"א 18/א/31 אינם זרים לה. "התכנון של הכביש החל בשנות ה-70", מספרת דור, "כאשר דובר על תכנון כבישים שלא מתחשב בדברים נוספים. את הכביש תכננו בקו הישר ביותר שניתן. בשנים האחרונות חלו שינויים בתפיסות התכנון, עברו לחשוב על תחבורה ציבורית וכל המערכת הפנימה שחייבים לשמור על שטחים פתוחים".

דור מונה רשימה ארוכה של חלופות שהוצעו לאורך השנים, כמו נתיבים המתחברים למערכת הכבישים הארצית במקומות שונים, או חציבת מנהרות בהן יעבור הכביש. ועדת הכלכלה של הכנסת תבחן בקרוב את העלויות של כמה מהחלופות. אבל לסטודנטים מאוהל המחאה יש חלופה משלהם: לבחון מחדש את עצם סלילת הכביש, קריאה אותה השמיעו גם כמה אנשי תכנון.

הפוטנציאל העסקי

ואולי, כמו תמיד, כסף הוא שם המשחק. ד"ר דני רבינוביץ', אנתרופולוג מאוניברסיטת תל-אביב ואיש גרינפיס, בוחן את חשיבותו הציבורית-כללית של הכביש כולו, לאו דווקא בקטע 18. "השאלות הסביבתיות מתגמדות לעומת השיקולים הציבוריים שהביאו לסלילת הכביש", הוא טוען. "הסיבה העיקרית לסלילה היא שקבוצות עסקיות זיהו את הפוטנציאל של שולי הכביש כנדל"ן מניב. הן התארגנו כדי למקסם את רווחיהן, והפכו להיות הדלק המניע של מערכות השלטון בהחלטות על סלילת הכביש. לציבור הוצג, כמובן, צורך תחבורתי אובייקטיבי של קירוב הפריפרייה למרכז".

הסטודנטים באוהל המחאה מסכימים. "הכביש יעלה מיליארדים למשלם המסים הישראלי, אבל לא יפתור כלל את בעיית הפקקים. התועלת הכלכלית-תחבורתית שלו נבדקה לאחרונה בשנות ה-80. זה בזבוז ואבסורד, מה גם של-50 אחוז מתושבי הפריפריה אין רכב, ולכן הוא גם לא יקרב בינם למרכז".

גם בעלי הקרקע באיזור מתנגדים לתוואי הכביש, אך מנהלים משא ומתן עם חברת חוצה ישראל על הפיצוי עבור הקרקעות שמופקעות מהם. מרואן מורה, עורך-הדין שמייצג חלק מהם, אומר שהטוב ביותר מבחינתם הוא שהכביש לא ייסלל כלל.

נציג הדורות הבאים בכנסת, השופט בדימוס שלמה שהם, הגיש כבר בקיץ שעבר חוות דעת בנושא החלופות לסלילת קטע 18. אין ספק, הוא אמר, שיש צורך לבחון מחדש חלופות, ויש מקום לעכב לשם כך את הפרויקט. לפי הניתוח הכלכלי שמופיע בחוות הדעת, דחיית סלילת הכביש לא רק שלא תעלה לקופת המדינה כסף רב, אלא דווקא תחסוך. אבל בחברת חוצה ישראל מציגים ניתוחים אחרים: "הקדמת פתיחת הכביש בעשרה חודשים חסכה למדינה 300 מיליון שקל בזמן, בדלק, בבלאי".

מקלות בגלגלים

בישראל של 2004 קיימים עשרות ארגוני סביבה, שלא ממש משתפים ביניהם פעולה באופן יעיל. למרות זאת התארגנו שישה מהם - אדם טבע ודין, החברה להגנת הטבע, ועד הפעולה להצלת רמות מנשה, הירוקים של מגידו, תחבורה היום ומחר ומגמה ירוקה - ועתרו לבג"ץ, כדי שיחייב את המדינה לבחון ברצינות את הפתרון החלופי של מנהרה. בינתיים, שופטי בג"ץ דחו את הבקשה לעצור את העבודות עד לדיון, שמועדו טרם נקבע.

לדידה של חברת חוצה ישראל, כל היוזמות המקומיות הללו אינן אלא ניסיונות חוזרים ונשנים לתקוע מקלות בגלגלי הכביש. "כל פעם באים הירוקים האלה ואומרים משהו חדש", אומר אריה שבתאי, דובר החברה. "כל פעם מזיזים את התוואי קצת, והם אומרים, 'את זה עוד לא בדקתם". אבל הנושא, הוא מוסיף, נדון שוב ושוב, מונתה חוקרת מיוחדת, וזו גם לא הפנייה הראשונה לבג"ץ. "12 פעמים בג"ץ דחה אותם, והוא ידחה אותם שוב. אין לכל העניין הזה ידיים ורגליים. וגם לא כל כך ראש".

שבתאי ביקר במאהל המחאה כשרק נבנה, ואמר ליושביו כי האדמה עליה הם יושבים כבר הופקעה על-ידי חברת חוצה ישראל. למחרת הגיש תלונה במשטרה. שימי רף, ממקימי המאהל, נלקח להעיד בתחנת משטרת עירון. סגן ראש מועצת כפר קרע, אחמד מסלאחה, הגיע גם הוא לתחנה, ואמר בזעם: "האדמות הן שלנו. לא הגיעו לא איתנו ולא עם הפלאחים לשום סיכום".

כמו מאחז בשטחים

באמצע יוני הגיעו מאבטחים מטעם חברת חוצה ישראל לפנות את מאהל המחאה, כשהם מלווים בשוטרים. את האוהל מצאו כמעט ריק מאדם, אך עמוס ציוד. לאחר כשלוש שעות נשלם הפינוי, שני פעילים נעצרו לחקירה וכך גם כתב ערבי של חדשות HOT בכבלים. המעצר יצר הד תקשורתי ואפילו הגיע למליאת הכנסת: ח"כ עיסאם מח'ול הציג אותו כדוגמה נוספת ל"התחברות של המשטרה לבעלי ההון והקלה בחשיבותן של זכויות אדם וחופש המחאה".

בונים את המאהל מחדש. צילום: גילי סופר

ובדיוק כמו במאחזים בשטחים, שש שעות לאחר הפינוי היו במקום לא שלושה, אלא שלושים פעילים, שהתחילו להקים את האוהל האינדיאני מחדש. כשירד החושך, האוהל כבר עמד על תלו. התקרית עם המאבטחים, לבושי חולצות "דרך ארץ", דווקא גרמה לפעילים הירוקים התרוממות רוח. מספר היושבים סביב המדורה בערב שאחרי היה גדול מן הרגיל, ותומכים הגיעו מכפר קרע וגם מתל-אביב. בחברת חוצה ישראל החליטו לשנות גישה. "שהמשטרה תעשה את מה שצריך לעשות", אמרו שם, "ממילא לא מדובר במשהו כל כך חשוב על ציר העבודה שלנו".

כמה עשרות ירוקים צעירים, שהתכוננו לניסיון פינוי נוסף, התאכזבו לגלות שנעזבו לנפשם. הקורס בחקלאות אורגנית שהתקיים במאהל הסתיים לו, והפעילים מחפשים דרכים להמשיך במאבק, כמו צעדות וטיולי אופניים לאתר העובדות ולאורך תוואי הכביש, או סתם מפגשים בין יהודים לערבים בנושאי סביבה, שלום ואהבה. "המאבק הזה לא יכול להיכשל באמת", אומר שימי רף. " אנחנו את שלנו עשינו לשינוי התפיסה בעוד ועוד כבישים. גם אם הכביש הזה ייסלל והשמורה תיהרס, אולי נמנע את הסלילה של כביש 20, ההמשך של איילון עד חדרה". בינתיים, הוא וחבריו צופים בעיניים כלות בכלים הכבדים, שנוגסים בגבעות הירוקות בשולי רמות מנשה.