יוצא חוצץ
את אמיל זולא זוכרים בגלל פרשת דרייפוס, במהלכה קרא תיגר על בכירים בממשל, אבל מה עם הספרים? אריאנה מלמד על מצפון בשר ודם
את התגייסותו המרשימה להוכחת חפותו של דרייפוס אנחנו זוכרים גם זוכרים, את הספרים – פחות. לאמיל זולא
יש זכויות מרשימות בהיסטוריוגרפיה של הציונות גם כמי שעזר להרצל
להבין, כי אין לבעיה היהודית פתרון אינדיבידואלי נאות באירופה, וכי יהודים זקוקים לפתרון לאומי: אבל קולו של זולא עם ה"אני מאשים" שלו משנת 1898, בו קרא תיגר על בכירים בממשל הצרפתי ועל מיניסטריון המלחמה כולו, לא היה נשמע לולא כבר קנה לעצמו מעמד מכובד של סופר רציני ואהוב, ולוחם - בפרוזה ובפובליציסטיקה – נגד עוולות המשטר והדיכוי האישי והחברתי שהטיל על אנשים רבים מדי.
זולא נולד ב-1840 בפאריז, אבל ילדותו ונעוריו עברו עליו באייקס שבפרובנס. אביו היה מהנדס ממוצא איטלקי שעסק בעבודות ציבוריות, לא ראה שכר בעמלו ומת כשאמיל-אדואר-שארל-אנטואן היה בן שבע. האלמנה והיתום התקיימו בקושי, והעוני הפך למלווה התמידי של הנער. יחד עם אמו שב לפאריז, למד בעזרת מלגה בבית ספר יוקרתי אך נכשל פעמיים בבחינות הבגרות וכך לא יכול היה להמשיך בלימודים גבוהים וגם לא למצוא משרה ראויה. האגדה מספרת כי במשך שנתיים התקיים ממכירת מטלטליו עד שלא נותרה לו אלא חולצה אחת לגופו, וכשהיה רעב – צד עפרונים שנחתו על חלון חדרו ובישל אותם.
לבסוף הכירו בהוצאת הספרים Hachette בכישוריו – כפקיד במחלקת השווק והפרסום. הקרבה לאותיות עשתה את שלה, וזולה האמין שיוכל לכתוב רומן שיציל אותו מדלות חיי הלבלר. כשהיה בן 25 הרומן ראה אור, זולא פוטר מייד, אבל כיוון שספר-הבוסר – "וידויו של קלוד" – מצא לעצמו קוראים לא מעטים, מרגע זה ואילך זולא הצליח להתפרנס מכתיבה. בעיקר כתיבה עיתונאית.
חוקר מספר 1
שני רומנים נוספו לרזומה שלו עד 1868, שניהם לא ממש חשובים, ואז אירעה פריצת הדרך המחשבתית: הוא תכנן לכתוב סדרה של ספרים, עשרים במספר, על קורותיה של משפחה אחת. ההשראה הגיעה ממפעל "הקומדיה האנושית" של בלזאק, בהבדל חשוב אחד: בעוד שגיבוריו של בלזאק נודדים בחירות יתרה בין ספר לספר וודאי משתאים בעצמם על הפגמים המבניים ביצירתו, בני המשפחה שזולא תכנן לברוא בכתב אמורים היו להתנהג על פי דפוסים אידאולוגיים-אמנותיים נוקשים למדי. למשל, שמירה על רצף כרונולוגי בתיאור קורות המשפחה והדמויות. למשל, עיגונה במציאות ההיסטורית העכשווית של צרפת, רק כדי לגלות כי מתחת למציאות הזאת פועלים כוחות דטרמיניסטיים היסטוריים, תורשתיים ומעמדיים, והם-הם שמקבעים את מעמדן ומצבן של הדמויות בעולם.
זולא האמין בצורך ואפילו בחובה של היוצר לערוך תחקירים יסודיים ומפורטים של כל עובדה, טריוויאלית ככל שתהיה, לפני שהיא מונצחת בספר. בין הדטרמינזם לשיטה בה מתנסה הסופר-המתחקר, נולד זרם סגנוני חדש שזולא היה לא רק תומכו הנלהב ביותר, אלא גם הסופר הטוב ביותר שכתב כך: בימיו, נהוג היה לקרוא לזרם "נטורליזם". בימינו, הוא נסחף אל המערבולת הגדולה יותר הקרויה "ריאליזם חברתי".
הטובים שבספריו הם אלה שתוכלו למצוא בהם עד היום ביקורת נוקבת לצד אמפתיה נוקבת לא פחות כלפי גורלם המוכתב-מראש של אנשים פשוטים. "ז'רמינאל", תולדותיו של מכרה פחם שהופך ללוע של הגהינום, שטומן בחובו את בשורת ההרס המתמיד הוא ספר שכזה. "נאנה", שאולי זכור יותר, הוא גם כתב אישום נדיר בחדשנותו – לימים ההם – נגד יחסה של החברה הצרפתית הזחוחה כלפי נשים.
עוקר הרים
בעוד הפופולאריות שלו גוברת בקרב קוראים רציניים, זולא לא טרח לטפח לעצמו יחסי ציבור נאותים, ובעיקר – לא ידע לשתוק. גם ברומנים שלו אפשר למצוא ביקורת פוליטית עכשווית לגמרי, וגם באמצעותם הכעיס שליטים. הגרמנים כמו הצרפתים זוכים אצלו לקיתונות של חרפות בשל התנהגותם במלחמה ב-1870. פלא שלא נבחר ל"אקדמי פראנסז" למרות שהיה מועמד 19 פעמים ברציפות?
גם ביקורת האמנות שלו הכעיסה רבים מקובעי הטעם. את פול סזאן הכיר עוד בבית הספר העממי, והשניים היו חברים לכל החיים. סזאן הכיר לו את מאנה, וכך התוודע לאחרים מבין ראשוני האימפרסיוניסטים וגם תמך בהם בסדרה של מאמרים פולמוסיים בעיתונות, שלא הקנו לו חברים בקרב קובעי הטעם הרשמיים.
כשקוראים בהם, אפשר להבין מדוע. זולא ניחן בפולמוסאיות כמעט כפייתית, ובכתיבה הפובליציסטית שלו, מרוב שהזדרז לטחון הרים זה בזה, לפעמים לא עקר את ההר הנכון.
אל "פרשת דרייפוס" הגיע בשיא תהילתו. מלכתחילה האמין שדרייפוס זכאי, ומלכתחילה ניאות ליטול על עצמו תפקיד של סניגור ציבורי וגם קטגור נשכני של הממסד. לצאת חוצץ נגד המטה הכללי, להאשים את בכיריו בקנוניה, לפרסם את הדברים ברבים – זולא ידע היטב מה משמעותו של הצעד. העמדה מיידית לדין באשמת לשון הרע, ולמרות שניסו לטפול עליו בגידה, לא הצליחו. מכל מקום, בעבירת לשון הרע הורשע ועתיד היה לבלות לפחות שנה בכלא. הוא הגיש ערעור ונמלט לאנגליה. לצרפת שב רק כאשר נערך לדרייפוס משפט חוזר – לא מעט בשל נכונותו של זולא להסתכן באמירת האמת בפומבי.
גם כאשר דרייפוס זוכה ונערפו כמה ראשים פקידותיים, ונדמה היה כי גל האנטישמיות ששטף את צרפת שוכך קמעא, היו לזולא שונאים מרובים בקרב העלית המחשבתית בצרפת. ב-1902 מת מחנק בגז חד תחמוצת הפחמן. הוא מת בביתו, והגז הצטבר בין הכתלים משום שארובת האח שלו היתה סתומה לגמרי. הגרסה הרשמית היתה שמדובר בתאונה טראגית. עד היום, עם זאת, אין דרך להפריך את הסברה, שמתנגדי דרייפוס חיבלו בארובה ורצחו אותו. "הלך מאיתנו רגע נדיר בתולדות המצפון האנושי", ספד לו אנאטול פראנס.
לפנייה לכתב/ת 
זולא. ביקורת נוקבת לצד אמפתיה נוקבת
מומלצים
