הדילמה של גור: להמשיך להיאבק - או להפסיד בכבוד

הכרזתה, בליל ה-26 בנובמבר, של מזכירת המדינה של פלורידה, קתרין האריס, על ג'ורג' בוש כמנצח במדינת פלורידה, וכמי שזכה ב-25 הקולות האלקטורלים של מדינה זו, יצרה שלב חדש בפרשה המתמשכת של הבחירות לנשיאות.
לראשונה, הודיעה הרשות המדינתית המוסמכת באופן רשמי על המנצח, ובכך הציבה את סגן הנשיא, אל גור, בעמדה של מגננה, שכן, המשך מאבקו המשפטי משלב זה ואילך עלול להיתפס בעיני הציבור כפגיעה בהליך התקין של הבחירות וכמהלך העלול לגרום לאנרכיה ולשיבוש לוח הזמנים בדרך להעברתו התקינה והמסודרת של הממשל לידי המנצח, בוש וצוותו.
גם הקולות, המתגברים במחנה הדמוקרטי, הקוראים לגור להשלים עם הפסדו, מגבירים את הלחץ על סגן הנשיא הנמצא בפרשת דרכים חשובה. מצד אחד, הפער המפריד בינו לבין מושל טקסס, ג'ורג' בוש, עומד על 537 קולות בלבד, ועשוי להימחק כליל אם יושלם הליך הספירה הידנית החוזרת בכל מחוזות הבחירה השנויים במחלוקת (ובראש ובראשונה מחוז מיאמי-דייד). מאידך, מבטיח כל מהלך משפטי נוסף של גור את התמשכותו של התהליך כולו, שכן גם לרפובליקנים כמה טיעונים משפטיים בעלי משקל (כגון קריאתם להכליל את קולות אנשי הצבא שנפסלו בשל סיבות טכניות מפוקפקות במניין הקולות הסופי).
התמשכות התהליך עלולה לפגוע במינויים ובהתכנסותם של האלקטורים בפלורידה, ולהעמיד בסימן שאלה גם את יכולתו של הקונגרס לאשר את ההכרעה האלקטורלית.
לא זו בלבד שההליכה במסלול המשפטי לא תקנה בהכרח לגור את הנשיאות (מה גם שבתי המחוקקים של פלורידה ובית הנבחרים, העלולים למצוא את עצמם מעורבים בסוגייה, נשלטים על ידי רוב רפובליקני), אלא שהיא עלולה להציגו כפוליטיקאי קנטרני וקטנוני שאינו מסוגל להשלים עם ההפסד, ויהא זה צורם ושנוי במחלוקת ככל שיהיה.
התעקשותו של גור על מיצוי האופציות המשפטיות הפתוחות בפניו, עלולה איפה, לגרוף את האומה האמריקנית כולה אל תוך נתיב של אי ודאות מתמשכת ופגיעה אפשרית ביסודות ההליך הדמוקרטי התקין.

ההסטוריה זוכרת טובה ל"מפסידים בכבוד"

ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה שוב ושוב שלמפסיד במירוץ צמוד לבית הלבן היתה בסופו של דבר עדנה.
המועמד הדמוקרטי ב-1876 - סמואל טילדן, והמועמד הרפובליקני ב-1960 - ריצ'אר ניקסון, הצליחו לממש את חלום הנשיאות בשלב מאוחר יותר בקריירה הפוליטית שלהם. לגבי ניקסון, האשראי הציבורי שהוענק לו כמי שהתנהג בצורה אצילית ולא ניסה לערער בערכאות על הפסדו (למרות עדויות על זיופי קולות המוניים בשיקאגו), העניק לו בסופו של דבר את קשר הקפיצה בדרך לכיבוש הבית הלבן בחלוף שמונה שנים.
השאלה הנשאלת היא האם ילך גם אל גור בעקבות תקדים זה ויעדיף את הטווח הארוך על פני המיידי, והאם יכול בכלל פוליטיקאי כמוהו, לאמץ כבר בשלב זה דפוס פעולה והתנהלות קר ומפוכח, המנותק ממשקעים רגשיים ומתחושה יוקדת של עוול שנגרם לו.