פקיעין: לך תתווכח עם אגדת עם

עובדות, כך מתברר, לא יכולות להביך אף אחד. אגדה טובה, שמתלווה אליה קופת צדקה, פועלת חזק יותר מכל ניסיון נואל להתמודד עם העובדות. אם לאגדה יש גם הקשר לאומי-היסטורי, קל וחומר עם השלכות ל'מצב האומה' היום, הרי שהעובדות לא רק שאינן מביכות, אלא הן הופכות מטרה להתקפות, בדרך כלל מצד אנשים בעלי עמדות מאד מוגדרות על המפה התרבותית שלנו.

למשל...

הסיפורת העממית, שגייסה את רבי שמעון בר יוחאי לצבאו של בן כוסיבא, שלחה אותו בימי גזרות השמד שאחרי המרד אל מערה בפקיעין והושיבה אותו ואת בנו רבי אלעזר למשך שלוש עשרה שנים במערת מיסתור, עד שהעלה גופם חלודה. באותה הזדמנות אכלו השניים רק חרובים, מעץ גדול שצמח לא רחוק ממערתם, עד שתמו הגזירות ואז יצאו ממחבואם והלכו לחמי המרפא בטבריה...

ללא קשר לסיפור הזה, מעידה אותה סיפורת עממית בפקיעין על משפחת זינאתי, שכאילו היא האחרונה להיוותר בכפר מאז ימי המרד והחורבן ולכאורה מעולם לא יצאה בגלות וגו'. הסיפור מטופח בעיקר מאז ימיו של יצחק בן צבי המנוח, נשיאה השני של ישראל וגם חוקר נלהב ורומנטי של פזורות ישראל, שבלהיטותו לקבץ את נידחינו מעבר לסמבטיון ולבסס את קדמותנו וזכותנו - הטבעיות והברורות לכשעצמן - הפליא לתת סימנים בקהילות שונות ולקשור להן כתרים. בית הכנסת בפקיעין אפילו נושא כתובת המעידה על כך שבעת בנייתו ושיקומו בשנים האחרונות, שיקעו בקירותיו אבנים מבית כנסת קדום שבקדומים. אותן מסורות שציטטנו קודם, משייכות את בית היראה העתיק ההוא לרשב"י, וכיצד לא? 

מקלקלים את שמו הטוב של המרד

דומני שאין שניים בעשרה אנשים שאינם מכירים את הכפר הדרוזי היפהפה פקיעין, שבגליל העליון. שמו בפי תושביו הוא אלבקיעה, הבקעה הקטנה, על שום מקומו בלב שבר גיאולוגי בנוף שאכן יצר כאן בקעה קטנה, יפהפיה ושופעת מים. אלא לפני שנספר בשבחו של המקום, אנו מחוייבים לכמה עובדות.

מרד בן כוסיבא התרחש כידוע ברחבי ארץ יהודה ובשפלתה ובא לקיצו המביש במדבר יהודה. אין עדות חותכת או עקיפה שהגליל השתתף אז במרד, על אף שהתגוררו בו יהודים למכביר. קצת לא נעים לקלקל כך את שמו הטוב של המרד, אבל כנראה שאלה החיים. יתכן מאוד, לפיכך, שבקע, או פקע, או פקיעין, הסמוכה לאירועים אלה, היא מן הסתם זו שביהודה.

המערה שמראים היום בפקיעין הדרוזית שבגליל כזו שבה נחבאו שני הצדיקים, רחבה ועמוקה כדי לקלוט אל תוכה שני חתולים ובשום פנים ואופן לא גיבור חיל כחייל מצבאו של בן כוסיבא ובנו הבוגר. וגם, חרוב לא נותן פירותיו בחורף, מה אם כן אכלו השניים בחורפים הקרים והארוכים שם? (ואגב, בהנחה שחרוב עשיר בוויטמינים ובסוכר, מה באמת עם החלבונים?...).

אם התשובה לפלוגתא זו היא "השם עשה להם נסים" וגו', תמה אני מדוע ניאות היושב במרומים לקיים את שני המורדים הנמלטים בזכות הנס, אבל לא מנע מהם מחלת עור - "עד שנעשה בשרם כחלודה" - שחייבה אותם לרוץ לחמי טבריה. ועוד עניין שלא מסתדר: בתי הכנסת הקדומים ביותר בגליל מאוחרים לבר יוחאי ביותר ממאתיים שנה.

ובכלל, מאז ימיו של הרשב"י ועד שבפעם הראשונה כתב מישהו טקסט שמזכיר את אלבקיעה הדרוזית בהקשר למערת המסתור, חלפו כמעט אלף וארבע מאות(!!) שנה. הכיצד? מה היה הגורם לגילויה מחדש של המערה הזו? האומנם יהודי בודד במאה השש עשרה בפקיעין הוא "קהילה"?

האם יש קשר בין המערה הזו, כמו עוד מאות אתרי השתטחות ובעילת קרקע לילית בגליל, להתרחבות הקהילה היהודית בצפת ולהופעת מיסטיקאים ובעלי חזיונות ש'מצאו' את הקברים, את המצבות, את המערות ושאר מקומות קדושים, והנחילו את אוולתם לתם ולשאינו יודע לשאול?  

חיוך מזמין אורחים

עם השאלות המטרידות האלה אפשר להיכנס אל אלבקיעה - כפר שבתי האבן העתיקים שלו גולשים במדרון תלול ובצפיפות שרוטת סימטאות אל כיכר מעיין נאה, חתום בבריכת אבן ומגיר מימיו בשפע אל העמק שמתחתיו.נכבדים כבדי סבר, לבושים בבגדיהם המסורתיים של הדרוזים, חובשי תרבושים ומכוסים בצניפים לבנים, פוסעים שם יחד עם נערים ונערות שאין בחזותם להבדילם מנוער תל אביבי. חיוך מזמין אורחים, בתי קפה ומסעדות קטנות הם ההנאות האמיתיות שהכפר הזה שוטח בפני הבאים בשעריו.

בסיבוב של כלום בסימטאות, בדרך אל היציאה המערבית של הכפר, אפשר אף להיכנס אל בית הכנסת המחודש, שאחרונת הזינאתים, הגברת מרגלית, טורחת הרבה בנקיונו ובאחזקתו. עוד בשולי הכפר שני קברי שייח ישנים ועצים גדולים לידם. האחד נקרא על שם רבי הושעיא איש טיריה ורבי יהושע בן חנניה או על שם יוסוף א-צדיק (הכל בעיני המתבונן) והשני, בעמק, נקרא על שם צדיק א-טוואחין, ובפי אחרים רבי יוסי דמן פקיעין, שהוא, אגב, גדול מרבים אחרים, כי הוא הוקם מן המתים ממש, בזכות בכיו המר של בנו בפני היושב במרומים. מתברר שלפעמים זה עוזר.

איפה זה: במפת טיולים וסימון שבילים הגליל העליון (מס' 2), על כביש 864 בין צומת חוסן שליד מעלות, לצומת ראמה.