הודי, טורקי וישראלי
על ישראל ללמוד את הלקח מהודו וטורקיה, שהימרו את פיה של הידידה האמריקנית, אך לא איבדו את תמיכתה ומעמדן אף התחזק
לפני מספר ימים הופיעה כותרת בעמוד הראשון של היומון החשוב "הראלד טריביון", שבישרה כי "בוש מחזר אחרי טורקיה". בהמשך הכתבה דיווח העיתון על מאמציו של נשיא ארה"ב לקדם את סיכויי טורקיה להתקבל כחברה באיחוד האירופי, תוך שהוא מרעיף עליה שבחים כמופת לעולם המוסלמי, ולכך שאיסלאם ודמוקרטיה יכולים לדור זה לצד זו במדינה אחת.
22 במארס 2000, בנאום חם ומפרגן בפני מושב משותף של הפרלמנט ההודי, הכריז נשיא ארה"ב אחר, ביל קלינטון, כי "הודו ואמריקה הן בנות ברית טבעיות...שכל אחת רואה בשנייה את שאיפותיה לעולם אנושי יותר וצודק יותר". משני האירועים הללו יכולה ישראל ללמוד לקח חשוב, הן במישור הפרגמטי והן במישור התפיסתי.
יחסו החם של בוש לטורקיה בא בקושי שנה לאחר סירובה של זו לאפשר לכוחות האמריקניים לפלוש מתחומה לצפון עיראק. כזכור, הדבר שיבש מאוד את תכנון המלחמה נגד סדאם, ועורר לא רק זעם והתמרמרות במסדרונות הממשל בוושינגטון, אלא גם תחושה של בגידה צורבת מצד מי שנחשבה לבעלת ברית נאמנה. גם במקרה ההודי באה הלבביות הנשיאותית פחות משנתיים אחרי שניו-דלהי הפתיעה את העולם עם פיצוץ מתקן גרעיני, שהכעיס מאוד את ארה"ב והוביל לגינוי חריף ולאיומי ענישה.
שתי הממשלות, הן ההודית והן הטורקית, דבקו בקו - מבלי להיכנס לוויכוח על הצדק המהותי שבו – שנתפס על-ידן כתואם את האינטרס הלאומי של ארצן, על אף קריאת התיגר הבוטה על מרותה של וושינגטון. וראו זה פלא, לאחר תקופה לא ארוכה של נרגנות, שבה ארה"ב להפגין ידידות ותמיכה מדינית מוצקה כלפי שתי המדינות הסוררות. יתרה מזאת, מעמדן הבינלאומי, בוודאי זה של הודו, איתנים היום יותר מבעבר.
ישראל תיטיב לעשות אם תפנים את הלקח המתבקש: דבקות עיקשת באינטרס הלאומי של מדינתך היא הדרך לחיזוק מעמדה הבינלאומי יותר מאשר "התחשבות" באינטרסים של מדינה נוכרית - גם אם זו נחשבת בת-ברית נאמנה בעלת ערך אסטרטגי רב.
יתרה מזאת, תולדות הדיפלומטיה הישראלית מלמדות שכל הוויתורים שנעשו מאז ניצחון יוני 1967 לא שיפרו כלל את תדמית המדינה, אלא ההפך. לאחר מסירת סיני כולה, על מרחביה האסטרטגיים ומקורות הנפט שלה, לאחר הוותרנות המפליגה שהופגנה בהסכמי אוסלו, אחרי "תיקוני הגבול" שנדרשו להסכם עם ירדן, נמצאת היום ישראל בשפל המדרגה בדעת הקהל העולמית. הנכונות לוויתורים לא הביאה לשובע אלא לתיאבון. כל "מחווה" יצרה ציפיות ל"מחווה" הבאה.
יהיו בוודאי שיטענו כי ההודים והטורקיים יכולים להרשות לעצמם מהלכים שישראל איננה יכולה להרשות לעצמה. אבל בטענה זו יש סתירה פנימית, שמרוקנת אותה מתוקף. אם אין לישראל - המעצמה הצבאית החזקה במרחב, בעלת המשק המפותח באזור, מרכז יזמות וטכנולוגיית עילית בקנה מידה בינלאומי, והמדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת - שום ערך כבת-ברית בזכות עצמה, וללא קשר לוויתורים שהיא מוכנה (או איננה מוכנה) לעשות, אזי גם לאחר אותם ויתורים היא תישאר נטולת ערך. ובתור שכזאת אין לה לצפות אלא לדרישות גוברות לוויתורים נוספים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, לנטישתה והפקרתה להתמודד עם יריביה לבדה - אך מעמדה נחותה בהרבה.
למעשה, בשלושת העשורים האחרונים התהפכו היוצרות בנוגע לתפקיד הדיפלומטיה. במקום שתשמש כלי לקידום האינטרסים הלאומים ושמהות מהלכיה תיגזר מהכורח לגבור על מכשולים המכבידים על מימושם, אצלנו מכשולים דיפלומטיים הפכו לעילה להגדרת האינטרסים הלאומיים שלנו, ששועבדו לטובת אותם מכשולים. זהו היפוך אבסורדי של הסדר התקין של הדברים. במקום שדיפלומטיה תיקבע על-פי היעדים הלאומיים, היעדים הלאומיים נקבעים על פי צורכי הדיפלומטיה והקשיים בניהולה.
זהו מצב בלתי נסבל ויש הכרח לשנותו מיד – במיוחד בימים אלה של התנתקות מצד אחד והפגזות קטלניות על מרכזי אוכלוסייה מצד שני. אם ישראל לא תבהיר לעולם, לידידים ויריבים כאחד, שלשפיכת דם יהודי יש מחיר גבוה - גם עבור מחבלים מתאבדים, שולחיהם ותומכיהם - שפיכת הדם הזאת רק תגבר. אם שירות החוץ הישראלי והקורפוס הדיפלומטי אינם יכולים לאתגר, יש להחליפם ללא דיחוי עם אחרים המסוגלים לכך. כמו אצל ההודים והטורקים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
