חמלה מזויפת
שר האוצר, הנגיד, בעלי ההון, הרבנים – כל אלה שהובילו את ריסוק החברה הישראלית או ששתקו למראה תוצאותיו – נעשו פתאום "חברתיים". כנס קיסריה יוצא לגימלאות
יומו הראשון של כנס קיסריה,
מדווחת העיתונות, היה משמים ביותר. המעבר מאוויר הפסגות של קיסריה למרתפיו הדחוסים של מלון ירושלמי היו תפאורה הולמת לשינוי. מהותית יותר הייתה העובדה שמקומם של "ראשי המשק" נפקד הפעם. אילי ההון לא הטריחו את עצמם לבוא לכנס שבעבר היה הבימה שמעליה הכשיר הקפיטליזם הישראלי הרעב את דעת הקהל לגרסה המקומית של משטר האוליגרכים הרוסי, בדרך להפיכתה של ישראל למדינת עולם שלישי.
את המהפך השלים נתניהו, נביא הקפיטליזם הדורסני, שלא מצמץ כשהודיע כי "אף אחד לא דואג לחלשים יותר ממני". פרשן כלכלי שמריע לו בשנתיים האחרונות מיהר להסביר: "ביבי מסתער על המגרש החברתי".
אלא שנתניהו לא לבד. האופנה "החברתית" כבשה באחרונה מחוזות נוספים ולא צפויים. דוד קליין, נגיד בנק ישראל, שהמדיניות המוניטרית הקשוחה שלו אחראית לא במעט לקריסת המעמד הבינוני ולייאוש המעמדות הנמוכים, יצא בהודעה כי יש להפוך את הקטנת ממדי העוני ליעד של המדיניות הכלכלית.
אפילו רבני הציונות הדתית, אלה שבשלושת העשורים האחרונים מילאו פיהם מים לנוכח העוול החברתי שהתחולל כאן וסייעו להעלות את החברה הישראלית קורבן למולך ההתנחלויות, יצאו במין הפגנה מתוקשרת וקוננו על מצבה של החברה הישראלית.
"חברתיות" דומה עולה מהמלצותיה של ועדת דוברת, שאימצה את הטענות בדבר אי השוויון המרסק את מערכת החינוך, אך בה בשעה נתנה הכשר להמשך הפרטת החינוך, המייצר את אי-השוויון, תוך שהיא מבטיחה בצייתנות כי ניתן לבצע את השינויים הדרושים במסגרת התקציב הקיים.
לנוכח ההכאה הקולקטיבית על חטא ההתעמרות בחלשים, יכולים היו, לכאורה, מי שביקרו בשנים האחרונות את המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית לחוש סיפוק. ביקורתם, שעד כה הוגדרה על-ידי ההון, האוצר ודובריהם בתקשורת ובאקדמיה כדמגוגיה, הפקרות, בכי, חוסר הבנה וטפילות, התקבלה ואף נוכסה על-ידי יריביהם.
אלא, שבניגוד למראית עין זו, שורשי המהפך "החברתי" של נתניהו, קליין ודומיהם אינם מצויים בהתפכחות ממדיניותם, שפגעה בביטחון החברתי ובצמיחה הכלכלית, אלא להפך. נכונותם, המאוחרת, להכיר בעוול החברתי שיצרה מדיניות זו נובעת מכך שהם השלימו את משימתם העיקרית: ריסוק מדינת הרווחה והפרטתה. ההון הישראלי, על פקידיו ויחצ"ניו, יכול להרשות לעצמו אתנחתא "חברתית" משום שהוא השיג כבר את יעדיו המרכזיים. מהפכת אי-השוויון הושלמה. ההסדרים העיקריים המבטיחים את העברת הפיקוח על הכלכלה הישראלית לידי ההון – נעשו. מדינת הרווחה הישראלית חוסלה, ואת מקומם של ערכים של סולידריות חברתית תפס דרוויניזם חסר מעצורים.
בנסיבות אלה יש למהפך "החברתי" של ההון ודובריו תפקיד כפול: ברמה האידיאולוגית, תפקידה הוא לספק בדיוק את מה שסיפק הכומר למאמינים בכנסייה במאות קודמות: מס שפתיים ועלה תאנה שמעניקים מעט נוחם ותקווה לעתיד טוב יותר, כדי שיוכלו להמשיך ולסבול תחת עריצות אדוניהם. ברמה הפוליטית, תפקידו של מהפך זה הוא לנטרל מן הדיון הציבורי את מי שתובעים לחולל שינוי בסדר הכלכלי-והחברתי, ובעיקר את כינונה של מדינת רווחה עדכנית, כתנאי לשיפור מצבם של המעמדות הנמוכים ומעמדות הביניים.
לכן עתה גם כנס קיסריה כבר לא ממש חשוב. חשיבותו בעבר נבעה מכך שהיה במה מכובדת שאיפשרה להון הישראלי לקדם את האינטרסים הצרים שלו במסווה של אינטרס כללי. הכנס היה אחד הפיגומים של מהפכת ההון הישראלי. עתה, משהושלמה המהפכה, שוב אין צורך בפיגום.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
