שופט. אדם.
אנחנו מייחלים לכך שרוצחי השופט אזר התנכלו לו "על רקע אישי" ולא משום תפקידו. אבוי לנו שבכך ננוחם
אדם נרצח. הוא היה שופט.
כל הדוברים הרשמיים אמרו שהרצח היכה אותם בהלם. אם אמנם הופתעו ואם הדיבור על "הלם" לא היה אך מליצה המתאימה לחומרת השעה, סימן שלא בתוך עמם הם יושבים. מי שיושב בתוך עמו נחרד, אבל לא הופתע. רמת האלימות בחברה שלנו חסכה ממנו את ההפתעה. תגובתו האמיתית של הישראלי מן השורה: "והרי זו הייתה רק שאלה של זמן". עכשיו אנחנו מייחלים לכך שרוצחי השופט אזר התנכלו לו "על רקע אישי" ולא משום תפקידו. אבוי לנו שבכך ננוחם. "סתם רצח" לא יזעזע את אמות הסיפים, ואילו "משום תפקידו" יהיה ירייה בליבה של החברה האזרחית.
אריק מדבר ציונות קלאסית
על האנטישמיות פועל חוק הפרספקטיבה ההפוכה: ככל שהיא מתקרבת לחוטמו של יהודי, כך מצטמצמים ממדיה בעיניו. יהודי צרפת אינם חשים כי סכנה נוראית מרחפת מעל ראשם, ואילו יהודים בישראל מנבאים כי הגל יהפוך לסערה. התופעה האופטית הזאת אינה כה מוזרה: הדחקת הסכנה חוסכת את הצורך במעשים. השוני שבין הוויית חיינו מנסח אידיאולוגיות נבדלות. אידיאולוגיה היא הדרך שבה מארגן אדם את שלל תובנותיו המעורפלות.
הנה כי כן מנסים הישראלים לאשש את הטענה הציונית הקלאסית כי גוף האומות דוחה את השתל היהודי, ולעומתם טוענים יהודי הגולה כי מה שהיה נכון בתקופתו של הרצל אינו נכון בתקופתנו. אנחנו חושבים שישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודי, ואילו הם חושבים כי ישראל היא מקום מסוכן מאין כמוהו, ספינת הצלה מחוררת שאין לקפוץ אליה עד הרגע האחרון.
אנחנו זקוקים לעלייה מפאת החשש הדמוגרפי, ואילו הם חושבים כי מוטב שחלק מהעם היהודי יחיה בגולה, וכי דווקא הקיום הגלותי הוא המשמר את ייחודנו. יהודי צרפת מצביעים על ערכיה המושרשים של ארצם הנאורה, ואילו אנו מזכירים להם שבשנת 1939 הייתה צרפת נאורה מאין כמותה, ושנה לאחר מכן הובלו מחצית מיהודיה למחנות ההשמדה. ואיפה האמת? היא מונחת, מעוכה וחסרת צורה, בקרקעית הערוץ האפל ששמו עתיד.
אבל אריאל שרון בוטח בכך שיש בכוחו לחזות עתידים. אלמלא היה בטוח בכך, לא היה מנהיג מצליח. אנחנו הולכים אחרי היודעים ולא אחרי היודעים שאינם יודעים. הוא יהודי חילוני, המחזיק בהשקפתו של הזרם המרכזי בציונות. לפי ההשקפה הזאת, רק הקמתה של מדינה יהודית תרפא את הגויים ממחלת הרוח הקולקטיבית שבה הם לוקים, ורק היא תפטור את היהודים מעונשם של הגויים. היהודים בגולה נידונים להירדף או להתבולל. רק בישראל יכול יהודי חילוני להכות את תוקפיו וגם להמר בסבירות גבוהה על כך שנכדיו יהיו יהודים.
לכן כאשר הזעיק את יהודי צרפת לעלות מייד ארצה, לא חרג במאום מהשקפת עולמו, ולזכותו ייאמר שלא במקרה הסתבך: איתרנו בארכיון התבטאויות רבות שלו על אודות חובתם של היהודים לעלות ארצה מכל גלויותיהם. תגובתו לגל האנטישמיות בצרפת היא תגובתו הטבעית של ישראלי בן דורו, אבל לאו דווקא תגובה חכמה. ספק אם רבים מיהודי צרפת יאזינו לעצתו, אבל ודאי שעצתו הדאגנית תזיק למי שלא יצייתו לה. בלאו הכי נחשדים יהודי צרפת בנאמנות כפולה, ועתה זוכים החושדים בעֵד מלך המאשר את האשמותיהם.
וכשם ששרון דיבר בכנות, כך גם ז'אק שיראק שהסתער עליו. נשיא צרפת אינו יכול שלא להתקומם על מי שמדבריו משתמע כי המהפכה הצרפתית הגדולה אינה ממלאת את חובתה כלפי בני דת משה. הסכמה לכך היא קיעקוע של השקפת עולמו הרפובליקנית, פגיעה בדימויה של ארצו וגם הבעת זלזול במאמצים הכנים שעושה ממשלתו כדי ללחום באנטישמיות.
השאלה היא אם כדאי היה לשרון לפלוט את אמת לבבו. כנראה שהאיש הידוע ביכולתו לשתוק כאשר מצפים לדבריו הצליח להזיק הרבה במשפטים ספורים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
