שלוש שנים וילד: סרט ההריון של רונית הורוביץ
שבע שנים של נסיונות להיכנס להריון עברו על רונית הורוביץ. טיפולים מתישים, תקוות ואכזבות, וגם שאלות ומחשבות: האם אשה תהיה שלמה רק כאשר תביא ילד לעולם? הבמאית נועה אהרוני ליוותה את הורוביץ בשלוש השנים האחרונות, עד להפי-אנד. סרטה, "זמן אשה", ישודר בשבת הקרובה בערוץ 8
שלוש שנים עקבה המצלמה אחרי חייה של רונית הורוביץ מרמת-אביב. שלוש מתוך שבע שנים של נסיונות חוזרים ונשנים להיכנס להריון, של טיפולים מתישים, של תקוות ואכזבות, ובעיקר, שלוש שנים של שאלות ומחשבות.
בתחילת הצילומים רונית היתה בת 42 וחיה עם אריה, בעלה, ועם סנדי, הכלבה, שאליה היא מתייחסת בדיעבד כאל בתם התינוקת. הסרט עוקב אחרי רונית לאורך התקופה המייגעת שבה היא מנסה להרות, הן דרך טיפול רפואי רגיל והן דרך טיפול אלטרנטיבי-הוליסטי אצל ההילרית אורית תומר.
ככל שעובר הזמן ורונית לא מצליחה להרות, מתעוררות בה שאלות: אולי היא לא באמת רוצה להיות אמא, ולכן נכשלת שוב ושוב? האם צריך רצון אמיתי בילד כדי להיות בהריון? וכמובן, האם זוהי הדרך היחידה לממש את עצמה כאשה? הספק הוא גם של הצופה בה מהצד: האם בסופו של הסיפור רונית באמת לא רוצה תינוק או שאולי מפחי הנפש הרבים הם שגורמים לה לעטוף את עצמה בחומת הגנה על מנת לא להתאכזב ולהרגיש כישלון?
בנוסף לנושא המרכזי, האם רונית תיכנס להריון או לא, מעלה הסרט סוגייה עקרונית נוספת: מהי מהות האשה ומהי נשיות. האם אשה תהיה שלמה רק כאשר היא תביא ילד לעולם ותענה על הצורך הבסיסי של הטבע ושל החברה ללדת ילדים, או שאולי היום, במאה ה-21, אשה יכולה לראות את עצמה כשלמה גם בלי ללדת ילדים. השאלה אם רונית רוצה או לא רוצה תינוק נשארת לא פתורה עד סופו המפתיע של הסרט, אך בסיומו מגיע הפיתרון הכי טבעי בעולם: הריון.
שלוש שנים ליוו הבמאית והתסריטאית נועה אהרוני, המפיק יאיר מעודה, הצלם דודו יצחקי והמקליט שמוליק יצחק את הרגעים הקשים, המשמעותיים והמרגשים בחיי הזוג הורוביץ, עד הסוף הטוב, ב-15 בספטמבר 99' – היום בו יצאו הדר ויערי, שני בנים תאומים ומקסימים, בניתוח קיסרי לאוויר העולם. ביום הזה הבשילו הצילומים הממושכים והפכו לסרט תיעודי מרתק ונוגע ללב, "זמן אשה", שישודר בשבת הקרובה בערוץ 8.
אשה מחפשת תשובה
רונית זיו, 49, מורה למוסיקה, ואריה הורוביץ, 48, בעל עסק לברזל לבניין, הכירו בבליינד-דייט לפני 13 שנים ונישאו כעבור חמישה חודשים קצרים. הזוגיות היתה מופלאה אבל רונית לא נכנסה להריון, מה שהביא את הזוג הטרי לתחילתם של טיפולים, על כל המשתמע מכך. הורמונים, ביוצים, ימים מתוכננים, דכאונות, ציפיות שאינן מתממשות וכל שאר הצרות.
בשלב מסוים החליטו השניים להפסיק זמנית את המירוץ וקצת לנוח. "לא ויתרנו", אומרת רונית, "אבל גם לא בער לנו. לא התחתנו בשביל ילדים ומשפחה. בסך הכל היינו מאושרים שמצאנו זה את זו, ואני, בשיעורי המוסיקה, עבדתי עם ילדים כל הזמן. היתה לנו הרגשה של חיים מלאים".
ובכל זאת פנתה רונית לייעוץ פסיכולוגי כדי למצוא היכן הרצון לתינוק. "אמרתי לעצמי", היא משחזרת, "שכדאי לבדוק למה אין לי רצון לילד. מה קורה עם הרצון לתינוק שלא מתעורר, עם הכמיהה שאופיינית כל כך לנשים להרות ואצלי לא היתה. גם את הלחץ מהגיל הביולוגי לא הרגשתי, וגם כל שאר המשפטים המוכרים בסגנון לא עלו על דל שפתיי ובמחשבתי והלכתי לבדוק אם הכל איתי כשורה. חיפשתי תשובה. "חשבתי שאולי, תוך כדי טיפול, אמצא את אותו רצון חבוי ואצליח להעלות אותו למודעות. אז התחלתי לדבר לא ממש על ילד, שנראה מאד רחוק ממני, אלא רק על הריון. היות ואין לי מושג ורצון לילד, העדפתי להתמקד בשיחה על רחם ועל איברים נשיים, כל מיני דברים שהיו מאוד מודחקים בחיים שלי. כל הנושא של אשה כקשורה ללידה בכלל לא קיים אצלי. אשה היא אשה: היא עושה הרבה דברים, בין היתר גם יולדת או לא יולדת. התמחיתי בניתוק הזה שבין שני הדברים: נשיות ואימהות. נהייתי מומחית לזה".
- כלומר, לא מוכרחים לעשות ילדים. שאפשר לחיות חיים מספקים ומלאים גם בלעדיהם.
"אלה המחשבות שאיתן חייתי. זו היתה המציאות הקבועה שלי. מבחינתי, להיות הורה זו המחשבה הלא טבעית שהייתי צריכה ללמוד ולאמץ אותה. לא נראה היה לי שמשהו חסר. הייתי אדם עובד, אדם משכיל, יכולתי להציג תעודה, עבודה, בעל. זה היה נורא כיף שאני יכולה להגיד שאני נשואה. וזהו. בהוויה הפנימית שלי זה לא היה חסר.
"מצד שני, ידעתי שאני לא חיה בבועה. לא יכולתי להיות ממש מנותקת. ידעתי שילדים זה משהו שעושים, שצריך לעשות, זה משהו שיהיה אולי כיף כזה, שיעשיר אותי, וכל מיני משפטים בסגנון שאנשים אמרו לי ולא ממש דיברו אלי. אבל אמרתי לעצמי: 'העשרה? אוקיי, אני אוהבת להיות עשירה'. הנה, אני כל הזמן לומדת ומתפתחת. ובטח גם הייתי מוצאת לעצמי במה להתעסק. הייתי עושה, מן הסתם, תואר שני ועוד כל מיני דברים, הייתי ממשיכה ללמד ילדים מוסיקה. לא היו לי מחשבות עגמומיות כאלה של לאן אני הולכת. אחרי תקופה של טיפול, הפסיכולוג שלי, שאף פעם לא נתן לי תשובה, המלצה או עצה ממשית על משהו, פשוט אמר לי: 'תעשי. אני ממליץ ואני בעד'. אולי הוא ידע אז דברים שאני לא ידעתי".
הריון מול המצלמה
הבמאית נועה אהרוני ורונית הורוביץ נסעו יחד לפריז. "ידעתי על הסיפור האישי שלה בגדול", אומרת נועה, "אבל אף פעם לא נכנסנו לפרטים. ואז, יום אחד, כשהסתובבנו בשאנז-אליזה, שמענו מאיזה קיוסק עם עיתונים את אחינועם ניני בשיר 'עקרה'. רונית התחילה לבכות ואני זוכרת את הרגע הזה מאוד חזק. המילה הזו העבירה בה חלחלה והיתה מאוד קשה לה. כשחזרנו לארץ, שאלתי אותה אם היא מוכנה שאעשה עליה סרט בנושא הזה וכך, בעצם, התחיל הכל".
רונית ואריה עם הילדים. "יש הריון, אבל זה לא מחובר לזה שיש אחר-כך ילד"
אחרי הפסקה ארוכה מהנסיונות החוזרים להרות, ההצעה של אהרוני לגבי הסרט החזירה למעשה את הורוביץ למעגל הטיפולים. "היא היתה הטריגר", מודה רונית, "מי שעוררה את הנושא מחדש". זה התחיל כשנועה סיפרה לה על אורית תומר שלדבריה, מחוללת פלאים בנשים המתקשות להיכנס להריון. "בואי תנסי", הציעה, "ואני אתעד את הטיפולים".
רונית נענתה לאתגר, ובמקביל חזרה לטיפולים הרגילים בבית-החולים "בילינסון" אצל ד"ר איתי בר-חוה. הסיכויים, נאמר לה, קלושים ביותר, וכמובן שגילה המתקדם לא תורם לעניין. ואז שוב חלה הפסקה של שנתיים בטיפולים. בסרט נראית רונית מטיילת ומשחקת עם כלבתה האהובה סנדי, שהלכה לעולמה לפני כשנה, בגינות הציבוריות בשכונת מגוריה, בעוד מטפלות ואמהות משתעשעות עם ילדיהן הקטנים בנדנדות ובארגז החול. "זה מדהים", אומרת רונית. "כל המחזה הזה נראה כאילו בכלל לא קשור אלי. מנותק ממני לגמרי. לא הסתכלתי עליהם בכלל. הסתובבתי עם בעלי כלבים אחרים ורק הייתי צריכה לדאוג שהיא לא תעשה עליהם קקי בחול ושאמהות לא יכעסו עלי.
כשרונית הגיעה לגיל 44, החליטו בני-הזוג שמספיק להתלבט, וזה עכשיו או לעולם לא. הם בחרו להתמקד בטיפולי ההפרייה הקונבנציונליים. כעבור עוד כמה נסיונות כושלים החליטה רונית שעוד טיפול אחד ודי, וחברי צוות הצילום היו בטוחים שבכך, בעצם, נגמר הכל. עוד סרט שיסתיים עם סוף לא מי יודע שמח ואופטימי.
"באיזשהו שלב", אומרת אהרוני, "הבנתי שהסרט הולך להיות לא עם הפי-אנד. ראיתי את רונית יושבת בפארק ואומרת שזהו, כנראה שאפשר בחיים גם בלי ילדים וכנראה שזה בסדר לחיות ככה. אבל אף אחד לא רצה לקנות מאיתנו את הסרט בצורה כזו ועם סוף כזה. ואז פתאום חל המהפך, היא נכנסה להריון, לשמחתה ולשמחתנו, והמשכנו לתעד".
לצופים בסרט נראית רונית, גם כשהיא מתבשרת על הריונה, לא ממש מחוברת, כמו מי שעדיין לא מאמינה שזה קרה לה. "ההריון היה מושלם, נוח, חגיגי משהו", היא אומרת. כל העולם התעניין בי, כולם סביבי היו מבסוטים, זה היה נורא יפה. אבל זה היה כמו משחק: רוצים הריון, יש הריון. אבל זה לא מחובר לזה שיש אחר-כך ילד. בבדיקת האולטרסאונד, למשל, כשראינו את שני העוברים הקטנים נעים ברחם, אמר לי ד"ר בר-חוה: 'את תלכי איתם לגן'. גן ילדים? זה לא נתפס בכלל. מדברים על עוברים, על הריון, לא מדברים על ילדים בכלל. זה לא התקשר לי לשום דבר ממשיך. רק להווה.
"גם אחר-כך, כשהם נולדו והבנתי שיש לי ילדים, שאלה הילדים שלי, המשכתי לשאול את עצמי שאלות: ילדים שלי? הם שלי למה? כי ילדתי אותם? זה אומר שהם שלי? הם של עצמם. זו צורת דיבור בסך-הכל. אני הבאתי אותם לעולם אבל הם לגמרי בזכות עצמם".
- והיום את כבר מחוברת לאמא שבך?
"היום – מאוד. כל הגישה לילדים היא כבר הרבה יותר טבעית, גם לילדים אחרים. את יותר רואה מתי הם צריכים חיבוק או משהו, או אם ילד אחר נופל בגן והגננת לא נמצאת, אז לבוא אליו ולחבק אותו. דברים שפעם הייתי יותר פוחדת אולי לבוא ולגעת בדבר הקטן הזה".
הדר ויערי, היום בני חמש, אוהבים מאוד לצפות בסרט על היווצרותם. הם יודעים בדיוק היכן היה כל אחד מהם בבטן, באיזה צד ובאיזו תנוחה, מזהים זה את זה לפי הפנים באולטרסאונד, והדר יודע שבניתוח הקיסרי הוציאו אותו ראשון.
- ואת, היום, היית רוצה עוד הריון? עוד ילד?
"הייתי רוצה, אבל הפעם, אם נגיד אהיה בהריון, רק יכעסו עלי. אנשים יגידו לי: 'מה את צריכה את זה בגילך, מה את מסתכנת?' רק יתנו לי על הראש. תקופה מסויימת באמת רציתי, כן. אבל כל העולם כבר הוריד לי את הראש, אז בעניין הזה ויתרתי. אריה לא רצה גם. הוא אמר: 'תגידי תודה, יש לנו שנייים בריאים, זהו'. לא להתגרות בגורל, לא לשחק איתו, וגם הגיל מדבר. צריך להשלים עם זה. עם כל חשבון שאעשה, עדיין כשהילד הנוסף יהיה בן 20, אני אהיה בת 70 וזה נראה לא טוב. אז נכון שאפשר לחיות היום עד גיל 90, אבל אז איך אני איראה? בקיצור: לא הצלחתי לשנות את המתמטיקה הזאת וירדתי מהרעיון".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
