קשה לקנא בדמוקרטיה הזאת
יש יסוד לשער שגם ג'ון קרי לא התפעל מהסיוע של קלינטון
בשנים 1988-1992, כאשר ג'ורג' בוש האב ישב בבית הלבן, רווחה בארה"ב הלצה על הוראה שניתנה לשירותים החשאיים למקרה של התנקשות בחייו: לירות מיד בסגנו דן קווייל כדי למנוע הכתרה של נשיא שוטה. אירועי הוועידה הנוכחית של המפלגה הדמוקרטית, וגם של זו שנערכה לפני כמעט 4 שנים, מעוררים את הרושם שמועמדי מפלגה זו לנשיאות צריכים לנקוט צעד דומה: לירות בקלינטון כדי למנוע הכתרה של נשיא רפובליקני.
ב-15 באוגוסט 2000 הופיע קלינטון, נשיא כובש-קהל על סף פרישה, בוועידה הדמוקרטית בלוס אנג'לס במטרה מוצהרת לסייע לסגנו אל גור לנצח בבחירות לנשיאות ולהיכנס לבית הלבן. למחרת היה ברור כי קלינטון משך תשומת-לב עד כדי כך שאל גור נדחק לשוליים. לא נותר לו אלא לומר שהנשיא השמיע "נאום נפלא" ולבטא בחמיצות-פניו את דעתו על הנאום הזה. יש יסוד לשער כי כעבור 3 חודשים, לאחר שהפסיד את הנשיאות על חודם של כמה מאות קולות בפלורידה, הוא אפילו תהה אם "הנאום הנפלא" לא גרם לתוצאות האלה.
שלשום בא קלינטון לוועידה בבוסטון, וכנראה השתדל קצת יותר – הוא נמנע מלקדם את מכירת האוטוביוגרפיה שלו לצירים ולקהל, ואפילו הזכיר שהמועמד ג'ון קרי, בשונה ממנו עצמו ומ"הנשיא הנוכחי", לא השתמט מהמלחמה בווייטנאם – אבל בשורה התחתונה נכתב שזה היה המופע שלו, ששוב הוכח כי אילו היה יכול לשוב ולרוץ לנשיאות, הוא היה מנצח בהליכה. יש יסוד לשער כי ג'ון קרי "האפור" לא התלהב במיוחד מצירוף הנסיבות הזה.
לכאורה, קרי – בדומה לאל גור בשעתו – אינו יכול להלין על קלינטון. גם אם נתעלם מן האפשרות שהנשיא ה-42 של ארה"ב רצה ורוצה לראות את אשתו יושבת על כס הנשיאות ב-2008, ולכן לא שש מלכתחילה לסייע למי שעלולים לחסום את דרכה לשם, עדיין ברור שנזקו היה יכול להיות גדול יותר. אילו נמנע הנשיא-לשעבר, עכשיו ולפני 4 שנים, מהודעה על תמיכתו במועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, ההשפעה על ציבור הבוחרים היתה קשה בהרבה מזו של מופעיו המגלומניים. ובכלל, איך אפשר להאשים אדם בעל אגו מפותח שנקרא למרכז הבמה והוא מצליח להפעיל את קסמיו על הצופים והמאזינים? מי הפוליטיקאי שזוף הזרקורים שיתאמץ בכל מאודו להצטנע לטובת יורשיו-בפוטנציה?
החשיבות העיקרית של כל הסיפור הזה היא בהיותו חלק טבעי ממעשה הבחירה של קברניט מעצמת-העל היחידה בעולמנו. פחות מ-4 חודשים לפני פתיחת הקלפיות, ואחרי שזה כבר ידוע כי קרי הוא מועמד הדמוקרטים מול הנשיא המכהן והסבוך בבעיות רבות, קובעים מומחים רבים (לרבות בצמרת הדמוקרטית) שקרי אינו מוכר לבוחרים די הצורך. החגיגות בבוסטון אמורות לחשוף אותו, כמעט ברגע האחרון – וספק אם החשיפה הזאת, מוצלחת ככל שתהיה, תגלה את כוחו למשול בארצו ולהנהיג את העולם. לכל היותר היא תשקף את מידת יכולתם המקצועית של יח"צניו.
כשמוסיפים לכך את המשקל המיוחס לפליטות-הפה הבוטות של העזר-כנגדו וכשזוכרים את שיטת הבחירות הייחודית והמוזרה של ארה"ב ואת הצפי, המבוסס על נסיון העבר, של שיעור הצבעה נמוך, קשה מאוד להתקנא בדמוקרטיה האמריקנית ולהימנע מהרהורים נוגים על טיב המנהיג התורן שתספק לעולם בשנים הקרובות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
