למות עליה

אורפאוס היה כנראה בחור חסר סבלנות למדי. הוא אמנם ירד לשאול של האדס בעקבות אהובתו וניהל משא ומתן מוצלח על שחרורה מציפורני המוות, אבל לא הצליח להתאפק והסתובב כדי להביט בה בדרכם החוצה, והסוף ידוע. בן מנדלסון, גיבור ספרו הראשון של אופיר טושה גפלה, הוא טיפוס הרבה יותר נחוש. אהובתו, מריאן, מוצאת את מותה בנסיבות מוזרות, והוא מחליט ללכת אחריה אל העולם שמעבר, עד הסוף, ומתאבד. המוות, זה שמסיים יצירות כה רבות, מהווה עבור גפלה ומנדלסון רק את התחלת מסעם המוזר בעולם האחר.

מנדלסון הוא במקצועו סופ-ר, ממציא סופים, אפילוגן, שמחלץ תסריטאים תקועים ומושיע סופרים מיואשים. לא איש כמוהו יסכים לקבל את מותה של אשתו כסוף המוחלט. העולם האחר, זה שאליו אנו מגיעים לאחר מותנו, מהווה עבור גפלה כר פורה לדמיונו הפרוע והמשתלח.

כמו בספרו של פיליפ חוזה פארמר, "לך אל גופיך הפזורים", גם "עולם הסוף" מנחית את המתים במעין יקום חלופי ומתפקד לכל פרטיו ודקדוקיו. המתים הערומים של גפלה מקבלים מכשיר תקשורת עתידני (או שמא פוסט-מורטמי) שמאפשר להם את יתרונות הסלולרי, רק בלי הקרינה. רצונותיהם מתמלאים ומטופלים על ידי מי שמפקחים על העולם האחר, האליאסים, שמהותם המסתורית מתגלה רק לקראת סופו של הרומן.

יש בעולם המתים של גפלה גם היררכיות מסודרות ומאורגנות: יש את השרלטנים, אלה שנמצאים בתרדמת ואינם שייכים עדיין לחלוטין לעולם הבא; יש את אמני, בדרני וגאוני עולמנו שלנו שממשיכים ליצור להם בשלווה גם לאחר מותם (מרילין מונרו עובדת עם היצ'קוק על המשך ל"חמים וטעים", בזמן שבאך התמכר למוסיקה אלקטרונית); ויש אפילו בלשים המסייעים למתים שזה מקרוב באו לאתר את אהוביהם שמתו זה מכבר. בבלש כזה בדיוק, המכונה "המד"ף" (ראשי התיבות של הולמס, מארפל, דלגליש ופוארו) נעזר גיבור הספר כשמסתבר לו שמריאן, אהובתו, אינה נמצאת במקום בו היתה אמורה להיות וכי ייתכן שהיוצרות התהפכו: היא עדיין בחיים ואילו הוא כבר מת. במקביל אנו זוכים לביקורים בעולם החיים, אצל דמויות נוספות שגורלותיהן קשורים לבלי הפרד בסיפור האהבה האורפיאוסי של בן ומריאן.

"עולם הסוף" מקבע את גפלה כאחד הכותבים עזי ורבי הדמיון ביותר שהופיעו על במת ספרות המקור. הוא מערב ומערבב בחירות ובקלילות ז'אנרים וסגנונות: שואל מסלמן רושדי, מפלרטט עם הפנטזיה, מתעמק במדע הבדיוני ומנסה ליצור מיתולוגיה שלמה של עולם הבא חלופי, דומה לגן העדן וקרוב אל הגיהנום. ההמצאות הלשוניות והספרותיות של גפלה משמיעות קול אחר, מרענן ומובחן, וכשרון הסיפור שלו אינו מוטל בספק. עם זאת, הספקות מתחילים לחלחל כשעל הסיפור ועל הקורא משתלטת תחושת ניכור חריפה. לכאורה אמור היה סיפור האהבה עד ולאחר המוות של בן ומריאן לברוא תילי תילים של רגש עז, אבל זה נשאר על הדף ואינו מצליח לחדור אל הלב. המסירות הנואשת, האהבה היוקדת, הגעגוע המכרסם - כל אלה מדווחים לנו, מסופרים לנו שוב ושוב, אבל לא מצליחים לפרוץ מבעד למסך השכלולים הדמיוניים של גפלה ולשונו המרשימה אך העקרה רגשית של הספר.

"עולם הסוף" יוצר את הרושם שגפלה נפל בשבי הברק שלו עצמו, הלך שולל אחרי הסיפור הייחודי, המרתק והשונה כל כך שהוא מבקש לספר עד ששכח לאפשר לנו, הקוראים, להשתתף בחגיגת כשרונו. אבל אל דאגה. מצבור עצום כל כך של יכולת המצאה, דמיון סוער וחזון אינו יכול להתבזבז. סביר להניח שבספרו הבא יצליח הרגש להדביק את מרוצת האירועים שמנפיק מוחו הקודח של גפלה. או במלים אחרות: זה לא הסוף, זוהי רק ההתחלה.