אלימות מתחילה בהורים
אם המודל ההורי, המחנך, המבוגר, הוא מודל חסר אחריות וגבולות הדואג רק לעצמו, איך יגדל דור שהוא לא כזה?
הגורמים המוסמכים מדווחים ומזהירים שקיץ כל-כך אלים עוד
לא היה לנו. אלימות בכלל ואלימות של בני-נוער בפרט. במקביל, מדווחת התקשורת חדשות לבקרים על גילויי אלימות קשים במעונות היום של נעמ"ת.
בדיונים פופוליסטיים, מול צופי הטלוויזיה או מאזיני הרדיו, מחפשים את האשם ואת האחראי לאלימות לסוגיה מתחת לפנס; שכר המטפלות, מערכת החינוך האנמית, המשטרה דלת כוח האדם והאמצעים, ההגירה ההמונית, תוכניות טלוויזיה וכו' וכו'. אך האמת היא שאיך שלא נגלגל ונסובב את מעגל הרשע האלים הזה, האחריות המהותית, על כל סוגי האלימות, היא של ההורים.
רוב העוסקים בתחומי החינוך והייעוץ המשפחתי יודעים כבר להגיד כי בעיית הבעיות של הדור היא בפיחות הסמכות ההורית. הפרשנות וההצעות המעשיות לתיקון העיוות הזה שנויות במחלוקת, אך ההסכמה על האין-אונות של ההורים החל מהגיל הרך של ילדם ועד בכלל, היא הסכמה רחבה.
אלא שהפיחות בסמכות הוא רק תשובה אחת, חלקית למדי. הפיחות ההורי המשמעותי יותר הוא הפיחות בנוכחות ההורית. רוב ההורים פשוט לא חיים עם הילדים שלהם, ובעניין הזה, כמו בכל עניין אחר כמעט, "אם אתה לא שם אתה לא קיים".
כבר בשליש השני של ההריון, מייד אחרי הבירורים האפשריים על בריאות ושלמות העובר, מתחיל הדיון על ה"סידור" לילד. מי משני ההורים הקרייריסטים יקח חופשת לידה, איך יסתדרו אחרי החופשה, איזה מעון "מחזיק" את הילדים הכי הרבה שעות ביום, הכי הרבה ימים בשבוע, והכי פחות חופשות בשנה. אצל אחרים, שמפנטזים דווקא על גידול הורי מלא של הילד, מתברר בחודשים הראשונים לחייו שמדובר במשימה קשה, מתסכלת, לא מתגמלת ולא מספקת.
כך או כך, את העבודה הזו שההורים לא רוצים לעשות הם מטילים על מישהו אחר, שמחויבותו הרגשית והאחרת לילד תלויה בגורמים שונים ומשונים, אך לא בטובתו. גם למטפלות זה קשה, מתסכל, מתגמל פחות מדי ומספק הרבה פחות מכל דבר אחר, ומהמקום הזה צומחת אלימות די מהר.
האלימות הזאת פנים רבות לה. רק במקרים נדירים היא כה גלויה ובוטה כמו בכתבות שהתפרסמו בימים האחרונים. בדרך כלל היא ברמת האדישות לילד (איך אפשר בקבוצות של עשרות ילדים לעשות עם כל אחד מה שבאמת צריך?), לפעמים בהנחה ש"הוא ממילא לא מבין עדיין" הדיבור הוא אלים, ולפעמים מגיעים עד אלימות פיזית. ברוב המקרים ההורים לא יידעו על כך לעולם.
והילדים גדלים, כבר הולכים לגן. משם עוברים לצהרון, משם למטפלת, לסבתא, לגיסה, לחברה. הביתה הם מגיעים לקראת ארוחת הערב, אמבטיה ולישון. שעות האיכות של ההורים אתם הפכו למירוץ הורי לשקט הנכסף. הילדים הם הרי מלאכים כשהם ישנים.
בבית הספר מצמידים להם מפתח, מצביעים בעד קיצור החופש הגדול מצד אחד ויום לימודים ארוך מצד שני, ועד התיכון רוב ההורים בטוחים שהילדים כבר בכלל לא צריכים אותם בבית.
האלימות הזאת שהילדים חשופים לה מגיל מאוד צעיר (גם הולדת ילדים והפקרתם היא אלימות) לא יכולה להצמיח אלא אלימות. אם המודל ההורי, המחנך, המבוגר, הוא מודל חסר אחריות וגבולות הדואג רק לעצמו, איך יגדל דור שהוא לא כזה?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
