מי מקפח את הנשים
גם הן עצמן, אפילו אם יש להן סיבות טובות לעשות זאת. בעקבות כנס הח"כיות לדורותיהן
"המספרים זועקים לשמים..זו תעודת עניות לכנסת", אמרה על-פי המצוטט ח"כ גילה גמליאלבכינוס "הח"כיות לדורותיהן", שארגנה
שלשום בבית המחוקקים. המספרים האמורים הם 69 נשים על ספסלי כל הכנסות מאז 1949 (לעומת 669 גברים) ו-18 בכנסת הנוכחית (לאמור, 15 אחוז לעומת יותר מ-50 בכלל האוכלוסייה) – וזעקתה אכן ברורה. הנשים הישראליות הן אכן מגזר מקופח בייצוגו הפרלמנטרי (ולא רק בו). אבל של מי תעודת העניות?
לא של הכנסת – שאינה בוחרת את עצמה, השבח לאל, וממילא אינה יכולה לקבוע כמה נשים יהיו בה. האשמה נעוצה, לכאורה, בכלל האזרחים שבחרו את הח"כים (ובתוכם את קומץ הח"כיות) "לדורותיהן", כפי שבחרו. אבל גם להם לא היה, בעצם, מה לומר בעניין. הם נקראו תמיד לבחור בין רשימות מועמדים סגורות שמספר הנשים בהן היה תמיד קטן.
הכתובת לטענות בהקשר הזה היא אפוא מרכיבי הרשימות בשיטות השונות: הוועדות המסדרות, מנהיגי המפלגות, חברי המועצות והמרכזים, "גדולי התורה" ו"חכמי התורה", המשתתפים בפריימריס, וכן הלאה. הם דחקו בפועל את רגלי הנשים מהפוליטיקה. הם, ואולי עוד יותר מכך הנשים עצמן.
הפוליטיקה – אפילו הדמוקרטית ביותר והנקייה ביותר – לא היתה מעולם תחרות כשרונות שתוצאותיה נקבעות על-פי האיכות לבדה. לא אחת נבחרו ונבחרים אנשים ונשים בעלי כישורים נאותים, אבל בדרך כלל מגיעים לקו הגמר פוליטיקאים משני סוגים: אלה שמצליחים להביא בוחרים רבים אל הקלפיות הרלבנטיות או אלה המשכנעים את הגורמים הקובעים שלא כדאי להרגיז את הכוח העומד מאחוריהם.
פעילות הציבור הישראליות התעלמו לאורך כל הדרך מן האמת הבסיסית הזאת. 5 פעמים התמודדו רשימות נשים בבחירות לכנסת, ורק אחת מהן זכתה במנדט אחד (ויצ"ו, בכנסת ה-1) ואף לא פעם אחת לא נשמע איום מפורש ורציני של חברות אחת המפלגות בנוסח: אם לא תבטלו את הקיפוח המשווע שלנו, אם לא תבטיחו לנשים 30-40-50 אחוזים מן המקומות הריאליים ברשימת המועמדים – נדאג שנשים לא יצביעו בעד הרשימה הזאת ונשלול בכך מהרשימה את מחצית הפוטנציאל האלקטורלי שלה.
היו בוודאי סיבות טובות למחדל הזה. אחת מהן, המחשבה של נשים שיש אינטרסים מפלגתיים חשובים מן הייצוג הנשי. עוד אחת, נאמנותן וצייתנותן של פוליטיקאיות לפטרונים פוליטים ממין זכר. עוד אחת, קנאת נשים זו בזו (שיש לה מקבילות גם במגזרים אחרים הקובלים על קיפוח ייצוגי והמסייעים לקיומו באמצעות חשבונות "פנימיים"). וכיוצא באלה. כך או כך, הפוליטיקאים הגברים לא נדחקו אל הקיר ולא התנדבו, הפלא ופלא, לוותר על כיסאותיהם.
שיקולים סטטיסטיים אומרים שההפסד היה של כולנו. אוכלוסיית הנשים העצומה שהודרה מייצוג פוליטי כוללת, מן הסתם, הרבה נבחרות בפוטנציה שהיו יכולות לנהל את העניינים טוב יותר מן הפוליטיקאי הישראלי הממוצע. ממנו, וגם מן הפוליטיקאית הישראלית הממוצעת – שעדיין יש לה מרחב ניכר לשיפור.
לתשומת לבה של שרת החינוך, שהתרברבה בכינוס האמור כי "אנחנו צריכות להיות טובות יותר, חכמות יותר, מוכשרות יותר, ואנחנו עושות את זה בהצלחה רבה".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
