ברק: אריק הוא כמו גולדה

לא בכל יום מזמן הגורל לראשי מפלגת אופוזיציה גדולה בישראל את ההזדמנות לעשות היסטוריה, להכריע הכרעות שישפיעו על עתידה ואופיה הדמוקרטי של מדינה שלמה. בימים אלה, מחזיקה מפלגת העבודה בזכות הגדולה הזאת, הזכות להכריע, לקבל החלטה ולהוביל דרך. אלא שבמפלגה של שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון, השקועים עד מעל לראש במערבולת המשא ומתן הקואליציוני, לא ממש יודעים מה לעשות עם ההזדמנות שניתנה להם.

ראשי העבודה מעבירים את האחריות מהאחד לשני, מתייחסים אליה כאילו היתה גחל בוער, עושים הכל חוץ מלהכריע, מסתתרים מאחורי האצבע ומשילים מעליהם כל פיסת מנהיגות. בינתיים, בתוך מפלגתם ומתחת לאפם, הרוחות סוערות והעמודים רועדים: חבר הלשכה דני כהן, איש העתירות הנצחי, מוביל מטה לחזרה לימי רבין ומפרסם מכתבים נגד פרס, המשמרת הצעירה המתפוררת כבר מתפרקת במהירות, חברי הכנסת לא יודעים מה לעשות עם עצמם ומתרוצצים ברחבי הארץ בקמפיין מטורף כדי לזכות בתפקידי שרים, והאופוזיציה פשוט נאלמה דום.

וכל זה בגלל חלום הכניסה לממשלת האחדות, שלא ברור אם ומתי תוקם, ושהמשא ומתן להקמתה נגרר כבר כחודש ימים. זהו אותו משא ומתן שהחל בקול תרועה רמה, בהצהרות של דליה איציק את קומפני כי תוך שבועיים צריך לסגור את העניינים. או שסוגרים, אמרו פרס, איציק, רמון ובנימין בן אליעזר, או שהולכים לאופוזיציה ונלחמים מלחמת חורמה בממשלה. אמרו, ועשו בדיוק ההפך, בעודם נותנים לאריאל שרון לשחק בהם כרצונו, למשוך אותם שבוע אחר שבוע ללא תוצאות ותשובות, להשתעשע בעצביהם ובתקוותיהם.

ועל הכל משקיף מלמעלה (קומה 20 במגדלי המילניום בתל אביב) לא אחר מאשר אהוד ברק, ששוב מצליח השבוע לעורר התרגשות במפלגת העבודה. כהרגלו, ברק נפגש עם אנשים במפלגה, עם עיתונאים ואנשי עסקים, ובודק את השטח, ובעיקר – את הדופק של השטח, ומטפטף הצהרות.

השבועות האחרונים היו יותר אינטנסיביים מבחינת ראש הממשלה לשעבר. בדלתו באו ויצאו עשרות אנשים, ועוד לא מעט בדרך. בשבוע הבא צפויים להיות אצלו גם מתן וילנאי ובייגה שוחט. ברק מדבר איתם בסבלנות, שומע ומשמיע. מי שיושב מולו ומול תמונת נכדו הקטן מתרשם כי האיש השתנה, התרכך. פתאום הוא מקשיב, מנהל שיחה. אולי אפילו למד לקח. ועם זאת, הוא עדיין יורה ניתוחים פוליטיים ומדיניים כמו מכונת ירייה.

צריך תוכנית חירום 247365, הוא אומר לשומעיו. תוכנית חירום לבניית הגדר 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 יום בשנה. צריך גדר על שבעה שמונה אחוז מהשטח, כאשר 70 או שמונים אחוז מהמתנחלים בתוכה, כולל מעלה אדומים וגוש עציון. צריך להלחם בטרור, ולפתוח דלת למשא ומתן עם הפלסטינים בלי תנאים.

קשה לא להתרשם מאהוד ברק, מיכולתו לנתח את המצב ולחוש את השינויים במערכת הפוליטית. למי שדיבר עימו השבוע אמר כי שרון משקר לעם, מושך זמן עם ההתנתקות. אפשר לצאת מעזה תוך כמה שלושה-ארבעה חודשים, הוא אומר. אין שום סיבה לא לעשות את זה. אבל שרון יודע שיציאה מעזה תיתן רוח גבית לטרור, וכמו שלנדאו אמר – שאין ניתוק אמיתי מעזה. אז הוא פוחד, מושך זמן ולא אומר את האמת.

מה שמעניין את כל מי שיושב מול אהוד ברק זה מתי הוא חוזר, אם בכלל. עוד לא החלטתי, עונה ברק, אבל אני חושב על זה מאוד ברצינות. אחרי ארבע שנים של פסק זמן, צריך להחליט. הסיכויים שאצטרך לשוב, אמר למישהו, הם יותר מחמישים אחוז. ומצד שני, רק בשנת 2018 אהיה בגילו של שרון. אז אולי שום דבר לא בוער.

ברק מסביר לשומעיו שהוא עדיין מרגיש אחראי לכל מה שקורה במדינה. אם אשתכנע ששרון הולך בדרך הנכונה, אמחא לו כפיים, אמר ברק השבוע. אין לי אובססיביות לחזור. אבל אם ימשיך לשטות בעם ולא לנקוט במעשים הדרושים, יכול להיות שארגיש צורך לחזור. המטרה של שרון זה רק לשרוד פוליטית, לשריין את עצמו בכסא.

בינתיים, הציע ברק לח"כ מהעבודה, העבודה צריכה להפסיק לדבר על תיקים עם הליכוד. היא צריכה להצטרף רק לזמן מוגבל כדי לסייע בהתנתקות. וזהו, בלי זחילות. היא צריכה להיות אופוזיציה, ולהלחם על המרכז, לא לבדל את עצמה.

ברק משוכנע ששרון יכריז בסוף מרס על בחירות. הוא לא יעשה את ההתנתקות לפני הבחירות, לפני שהוא מבטיח לעצמו עוד קדנציה, אמר ברק השבוע. בינתיים הוא מושך את העבודה, ממזמז זמן, שעולה בחיי אנשים.

ברק משווה את המצב הנוכחי תחת שלטון הליכוד ואריאל שרון לימי גולדה מאיר. שתי דקות למלחמת יום הכיפורים. כולם סמכו על האמא הגדולה של המדינה, הוא אומר. כולם סמכו עליה ושתקו, והיא בסוף הובילה לאסון.

הדילמה של פואד

ובעוד שהמפלגה כולה נראית כסמרטוט בידיו של שרון, נגררת ונחבטת, יש מי שדווקא יכול להרוויח, ובגדול, מההתעקשות על הנושאים הכלכליים-חברתיים. שמו בנימין בן אליעזר, ואם יהיה לו את האומץ הפוליטי הדרוש כדי לעמוד איתן מאחורי דבריו, לפיהם יתנגד לממשלת אחדות החל מיום ראשון, כלומר ה- 15 באוגוסט, הרי שהוא יוכל רק להרוויח מבחינה פוליטית.

בן אליעזר הוביל, מאז תחילת שיחות המשא ומתן עם הליכוד, קו פסימי, כמעט אנטי אחדותי. בכל הזדמנות דאג להזכיר את הדרישות הכלכליות של העבודה, ואת ה"אטימות" של אנשי הליכוד. אין מה לחזור ולדון עם הליכוד, אמר פעם אחר פעם. הם לא שמים עלינו. אין כלום.

בן אליעזר נמצא בפני צומת דרכים: לתמוך או לא לתמוך בממשלת אחדות שעלולה להיווצר אחרי ה- 15 באוגוסט. אם יתמוך, הרי שהוא יתקפל מעמדותיו, יחטוף מכל כיוון. אם לא יתמוך, הוא עלול למצוא את עצמו מחוץ למשרד ממשלתי, בלי וולבו ובלי שררה. מצד שלישי, אם לא יתמוך, הוא יישאר עם כבודו, עם מילתו, ועם עמדת פתיחה לא רעה במאבק על תפקיד המוביל החברתי של המפלגה. כשעמיר פרץ בשטח, זה כבר לא דבר של מה בכך.

נגד אימפריות אי אפשר להלחם בהצהרות, ופואד יודע את זה. מצבו בסקרים לא מבריק, וזה נמשך כך כבר חודשים ארוכים. לכן, הוא היה חייב לתפוס כיוון, לייצר תחושה של מנהיגות. ימים יגידו אם הוא יעמוד במילתו. אם כן, בן אליעזר יצטרף למחנה המתנגדים, ויוביל בקולו ובדמותו את ההתנגדות לכניסה לממשלת אחדות. ואז? זה כבר יהיה משחק מליגה אחרת.