קצרין: יין יין בששון

"למה צריך אותנו?"

שמש הצהריים מתחילה לטפס לשמיים כשכל משפחה מקבלת סלסלת קש ומזמרה. "רק אל תחשבו שהגפן עמדה וחיכתה לכם", מתלוצץ יוני ומתאר את הבוצרת, מילה לא מוכרת, הלא היא המכונה שרוכבת מעל הכרם, מטלטלת אותו בעוצמה שמכניסה את השב"כ לכיס האחורי ומורידה אשכולות שלמים. גאון קטן מרים את האצבע, כאילו שהוא בכיתה, ושואל: "אם יש בצורת, סליחה, בוצרת, אז למה צריך אותנו?"  

כולם מתפקעים, כמה מצחיק, רק המדריך שומר על הבעה רצינית להפליא ומסביר לו שבאמת "אין צורך בשירותיו האדיבים, הבוצרת בוצרת הרבה יותר מהר מכל האנשים, "אבל אם לא תחזיק את המזמרה בידיים, ולא תדרוך בגת, איך תדע מאיפה נכנס היין לבקבוק שאתה שותה בערב שבת?"  

"אני לא שותה", מגחך הדרדס בפה הדומה למעבר חצייה, שן-כן שן-לא. "אבא שלי שותה יין. אני שותה מיץ ענבים".

גם המזמרה מעוררת סימני שאלה. "למה עושים ממנה כזה עסק? היא בדיוק כמו מספריים", מעיר אחד ההורים. יוני מהנהן. גם לתגובה הזאת הוא כבר התרגל. "נכון", הוא מטיף להורים, "מזמרה היא כמו מספריים, אבל הרבה יותר קטלנית, ומי שבדרך כלל יוצאים עם אצבע חתוכה הם דווקא הגדולים". לכן הוא מדגים את תנועת הבציר הנכונה: מתקרבים לשורה, שמים עין על אשכול, תופסים אותו מלמטה, בתוך כף היד, ואחר כך עושים עליו אמבוש מלמעלה עם המזמרה, והופ - לתוך הסל. חביב וקל.

המשפחות מתפלגות בין השורות ומחלקות ביניהן את התפקידים. האמא בוצרת, האבא שומר על התינוק, הילדה ממלאת את הסלסלה. סידור עבודה. ואחרי זה מתחלפים. מישהו שואל למה יש בכרם שיחי ורד ומסבירים לו שהוורדים קולטים מחלה שעלולה לפגוע באשכולות עוד לפני שהיא מגיעה אליהם ומודיעים לכורם שעליו להקדים תרופה למכה. בן עשר וקצת מרים את ראשו מתוך הסל ובטון של קולמובוס מכריז שהוא "לא מבין שום דבר. אם יש כאן ענבים אדומים וענבים ירוקים, איך יוצא יין לבן?". ההורים מצחקקים מתחת לאף כי הם לא ממש יודעים את התשובה. המדריכים שמלווים את הקבוצה מסבירים לאינשטיין ג'וניור, ובעצם לכולם, שצבע היין נקבע על פי הזג, הלא הוא הקליפה, ומכאן שהיין הלבן נוצר מקליפת הירוקים.

לא פשוט לדרוך

בשורה עורפית אנחנו צועדים בפארק קצרין העתיקה לעבר הגת המשוחזרת שבעיר התלמודית. היא שוכנת מתחת לעצים, מהם משתלשלים פעמוני רוח נעימים. בימי המשנה דיברו על החודשים אב, אלול ותשרי כעל "ימי הבציר העליזים", אבל לא רק כדי להחיות את האווירה של פעם הקיפו את הגת בקסילופונים ותופים. "עוד מעט תגלו בכוחות עצמכם שזה לא כל כך פשוט לדרוך", מבטיחה המדריכה. כולם צוחקים. קטן עליהם. מה זה לקפוץ על ענבים קטנים, אה?

 הילדים חולצים נעליים, שוטפים את כפות הרגליים בצינור, והיידה, קופצים למבנה האבן המלבני שהוא הגת. ההורים, קצת פחות ספונטניים, טוענים שהם מעדיפים להישאר בחוץ, עם המצלמה, כדי שיראו הדורות הבאים איך ילדיהם דרכו כמו בימי המשנה. כל משפחה שופכת את תכולת סלסלתה ויאללה, לעבודה.  

בדקות הראשונות, חייבים להודות, זה נעים ברגליים. הענבים זזים ונמעכים ויש איזושהי תחושה שדומה למסאז'. אבל זה עובר די מהר. והעייפות גוברת. וחם. ויש גם יתושים ואפילו דבורים. איזה מזל שמתקרת הגת משתלשלים חבלים ארוכים שאפשר להיאחז בהם כדי לא להחליק. "מים מים בששון", מזמזמת הדורכת שלידי. "יין יין בששון", משיב לה דורך שני. ואילו המדריכה, כמו מנצחת התזמורת, מאיצה בכולם להמשיך, לא להפסיק, והנה התירוש כבר נוזל על הריצפה המשופעת לעבר בור האיסוף. אבל מומחה שמגיע לשטח בודק ופוסק שזה לא מספיק, אם כל משפחה רוצה לצאת מכאן עם בקבוק קטן.

אז שופכים עוד ענבים ושוב דורכים, ומי שלא דורך מנגן או מתופף כדי להמריץ את הפועלים השחורים. ולקינוח עוד יש "דריכה משנית", שבה עוטפים בפיסת בד גדולה את כל החומר שהצטבר על הקרקעית, כולל קליפות וחרצנים, ונותנים לו מחיצה אחרונה, שעה שהתירוש שזורם מתא האיחסון אל לוע המשפך מועבר לבקבוקי זכוכית מעוצבים.

זהו, סוף סוף אפשר קצת לנוח, לנשום אוויר. וגם לשאול המון שאלות, כמו מה קורה אם מישהו שסובל מפטריות ברגליים דורך על הענבים שעושים מהם יין. תירגעו, תהליך התסיסה הטבעי משמיד את כל החיידקים.

לכל בקבוק מעוצב מוצמדת חוברת קטנה, 'עת הזמיר - בציר עצמי', שמסבירה בשפה הכי פשוטה מה צריך לעשות כדי שהתירוש המתוק, שבמו רגלינו נדרך, יהפוך ליין ביתי שאותו נוכל לשתות בשולחן ראש השנה. ואם כבר הזכרנו שולחן, אז זה הזמן לעבור לפינה מוצלת, לשבת ולאכול "פת של אנשי אדמה" - לחם טרי שבוצעים בידיים, בלי יותר מדי דקדוקי נימוסין, לבנה מדהימה עם או בלי שמן זית, וזיתים שחבל על הזמן. יכול להיות שאבותינו לא כל כך סבלו בימים של טרום סלולריים וכבלים וגלולה?