שיגידו לנו: קומו ותארזו

הייתי אומרת לראש הממשלה, אילו היה שומע לי, שאם הוא מעוניין להחזיר את שדרות או להפוך אותה לחלק מרצועת עזה, שיעשה זאת. שיגיד לנו: קומו תארזו, אתם עוברים. והייתי קמה ועוברת. לא רוצה כסף, לא רוצה הנחות לא הכרה כקו עימות. אני רק רוצה שקט, לחיות.

שרון הוא שכן שלנו. פעם כתבתי לו מכתבים, כשהיה באופוזיציה, והוא ענה והקשיב. עכשיו אני כותבת ולא שומעת אף מילה. היינו מתנחמים אם לפחות מישהו היה מתייחס, אומר מילה טובה. אבל לא שומעים מהם כלום, רק שקט נורא.

בשבוע האחרון מועסק אצלנו פועל ערבי מרצועת עזה. הבוקר הוא הגיע מחייך, ואמר לי: "את רואה על מה אני מדבר כשאני אומר לך שאנו סובלים"? הגיע הזמן לשים סוף לכל האלימות הזו.

אתמול בלילה כמעט ולא הצלחתי להירדם. עד שעה מאוחרת ישבנו ושוחחנו עם השכנים, על כך שפקעה כבר הסבלנות. המצב הפך בלתי נסבל. אי אפשר להמשיך כך.  

המאבטח בסופרמרקט שנפגע אתמול התקשר ואמר לי: "רינה, את חייבת לכתוב מכתב לנשיא המדינה בשמנו. שמישהו יתעורר ויכאב את הכאב שלנו. אי אפשר להמשיך לספוג ירי רקטות, להמשיך לשתוק, ואחר כך לשמוע כמה תושבי שדרות אמיצים. צריך כבר לקום ולפעול".

אני עוקבת במיוחד אחרי ההתנהלות של שר האוצר וראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו. איפה הוא? למה הוא לא אומר כלום בנושא הזה? הוא היה פעם ראש ממשלה, עמד פה והבטיח הבטחות, דיבר צעק. עכשיו כלום. רק הכלכלה חשובה. מה שווה כלכלה בלי אנשים?

אני רואה את ראש הממשלה מתקוטט עם סילבן שלום, ואת ישראל כץ וכולם עסוקים רק בנושא אחד: ממשלת האחדות. זה מה שחשוב? הם צריכים לדעת שמבחינתנו כבר לא משנה אם שרון ראש ממשלה או שמעון פרס שר חוץ. מבחינתנו הם אותו דבר.

לא שומעים מהם כלום, רק שקט נורא

מרגיזה אותי לא פחות האדישות של הציבור ברחבי הארץ, בשדרות יש עכשיו התעוררות, התקוממות. אנשים כועסים, כואבים, מרירים ועצובים. אבל זה נשאר בגבולות העיר הזו. אני שומעת על ירי קאסם בנגב המערבי. מה זה נגב מערבי? זה נשמע כאילו זה בסוף העולם בקצה המדבר. לא! זה כאן, מרחק שעה נסיעה בלבד מתל אביב. כאן נוחתים טילי קאסם והורגים ופוצעים בנו.

יש פה 25 אלף תושבים שמשוועים רק לדבר אחד: לחיות בשקט. השקעתי 150 אלף שקל בבניה ובגינה, אבל אנו מסתגרים בבתים. הילדים חיים בפחד מתמיד ועוד מעט ילכו לבית הספר והפחד והאימה רק יתחזקו.

אני זוכרת איך לפני שנה נפל קאסם סמוך לבית הספר של הבת שלי ורצתי לבית הספר. ראיתי אותה מצטופפת במקלט עם עשרות תלמידים ומורים, כולם מפוחדים ומבוהלים, וחיבקתי אותה ובכיתי נורא. איזה חיים הם חווים הילדים הללו? כאילו שאנו חיים בסרט אימה.