חיפה צריכה ללמוד מפרידמן. עפר שלח על המדליסט
"השילוב הנדיר בין ביטחון, כבוד ליריבים, תכנון מעמיק ופתיחות תקשורתית יצר לא רק מדליה אולימפית אלא גם מודל התנהגותי", עפר שלח מפנה את שחקני מכבי חיפה לקלטות המיסטרל
עמית ענבר, שמכיר את עולם השיט כאת כף ידו, חזה כבר בסוף השבוע שעבר שגל פרידמן יזכה בזהב. "כל אחד מהם ייפול עוד פעם אחת", אמר ענבר על פרידמן ויריביו מברזיל ויוון. הנפילה של גל, הבהיר, תהיה הקטנה מכולן, כי הוא "נמצא על גל אחד של אנרגיות פנימיות וחיצוניות".
הזכייה של פרידמן בזהב מרשימה במיוחד במישור הזה. דווקא משום שמדובר ב-11 שיוטים לאורך יותר משבוע, עם ימי מנוחה והרבה מאוד זמן בין שיוט לשיוט, הלחץ הנפשי בתחרות כזו הוא קשה. לאמריקאים יש משפט "כשאתה חושב הרבה, אתה חושב רע".
הוא מתייחס לתופעה המוכרת לכולנו, לפיה ספורטאי שיש לו זמן להרהר במשמעות של מה שהוא עושה בדרך כלל יעשה טעות. בגלל זה מאמנים לוקחים פסקי זמן לפני קליעות עונשין מכריעות, ושוערים מתמהמהים בהכנות לפני הפנדל: כדי לגרום ליריב לחוש בלחץ, ולהגביר את הסיכויים שייפול.
אתמול, יום לפני שיוט חייו, גל פרידמן לא נהג כמו ספורטאי ממוצע. הוא היה פתוח לתקשורת, רגוע, לא שכח להזכיר את הספונסרים שלו. הוא ניתח את יריביו, והפגין שילוב נהדר של בטחון ביכולת יחד עם כבוד ליריב. היום זינק למים ונתן שיוט מושלם. לטעמי, החיבור בין שני הדברים האלה הוא שיצר את המדליה האולימפית. הוא גם יצר משהו חשוב ממנה: מודל התנהגות.
אנחנו מרבים לדבר על מנטליות ישראלית בספורט בהקשר של כשלונות ברגעים מכריעים. זה עלה שוב ביממה האחרונה אפרופו בעיטת העונשין שחטפה חיפה, שמזכירה כל כך את אוסטריה ואוסטרליה ואלף אירועים אחרים בכדורגל שלנו. לא פחות מזה, מנטליות ישראלית היא לא לדעת להפסיד - או לנצח.
פרידמן נתן בעניין הזה דוגמה: לא שחצן, אבל בטוח בעצמו; מודה לכולם, אבל לא מערב את אלוהים או את הדגל; מחובר לעצמו, אבל לא אוטיסט. היה תענוג לאהוד אותו ולתמוך בו, יהיה תענוג לקבל אותו חזרה כמדליסט המוזהב הראשון.
לפנייה לכתב/ת 
