שיקול חינוכי

הוועדה המקצועית לרפורמה בחינוך (המכונה ועדת דברת) המליצה על שורה שלמה של צעדים מהפכניים לשיפור מערכת החינוך: פיטורי אלפי מורים, ביטול חטיבות הביניים, הקמת רשות לאומית להערכה, "מיצוי פוטנציאל התלמיד" כיעד מרכזי, אחריות וסמכות (נמדדת בתוצאות) למנהלי בתיה"ס, ארגון מחדש של מבנה המערכת, מבחני הישגים ארציים, ו...כן, גם מעבר לשבוע לימודים של חמישה ימי לימוד מלאים עד ארבע אחר-הצהריים. מערכת ההמלצות, כפי שהיא, נשענת על לימוד משמעותי של המצב, שממצאיו החמורים מובאים בדו"ח הוועדה.

לרשימה במלואה, כמו גם לכל המלצה בודדת, יש את השיקולים שלה (חינוכי, כלכלי, הישגי, חברתי...) והשלמתה של הרפורמה תלויה בביצוע הכולל. אפשר גם לעשות את המהפכה בשלבים, לפי סדר החשיבות והיכולת. מה שבוודאי אי אפשר, או אסור לעשות, זה לקחת את ההמלצה הכי פחות חשובה לחינוך, לחלק אותה לשני חלקים שאינם שווים באיכותם, ולהחליט על ביצוע החלק הפחות חשוב והפחות איכותי מבין השניים. וזה אחרי הבטחה מפורשת של שרת החינוך וראש-הממשלה לקבל את המלצות הדו"ח וליישמן ככתבן וכלשונן.

ההמלצה על שבוע לימודים מקוצר (ובתנאי שימי הלימודים יהיו ארוכים) נועדה להקל את העומס התקציבי שהמלצות אחרות יוסיפו למערכת. אין בה שיקול חינוכי (חברי ועדת דברת מבינים לבד את מה שכולנו מבינים על ימי לימוד ארוכים מצד אחד, ועל סכנות הבטלה של סוף השבוע מצד שני) ואין בה דאגה לרווחת ההורים, המורים או התלמידים. ועדת החינוך, מטבעה הפוליטי קצר הראות, החליטה ליישם רק את החלק הראשון של ההמלצה הבודדת ובכך לסרס את ההמלצה והדו"ח כולו.

לכן, סערת הדיון הציבורי בעקבות ההחלטה לא רלוונטית. זה בכלל לא חשוב אם ההחלטה הספציפית הזאת טובה כשלעצמה או לא (והיא לא), אלא האם היא מקדמת אותנו אל היעד המרכזי שלשמו כינסנו את ועדת דברת. והיא לא. כמו שהיא, לפני יישום כל שאר ההמלצות, היא תגרור אותנו למקומות שאפילו ועדת רפורמה עם סמכויות מתוגברות לא תוכל להוציא אותנו מהם. הפערים החברתיים, ההשגיים, החברתיים והכלכליים רק יחמירו ונאבד את קצה השליטה שעוד נדמה שיש לנו על המצב.

כך יוצא שבסוף הדרך, כל מה שנשאר מהמלצת הוועדה המקצועית לרפורמה בחינוך, היא המלצה להעמיק את הפערים, לחסוך בעוד תקציב על חשבון התלמידים, להפחית את היכולת ללמוד וללמד ולהגביר את סכנות הפנאי של התלמיד. אכן, שינוי אמיתי של שלוש מאות ושישים מעלות.