הקיץ והיקיצה
הפיגוע הנורא צריך להעיר אותנו מתרדמת הקיץ. הפלסטינים לא הולכים לשום מקום וגם אנחנו לא
קיץ קשה עבר עלינו. בין הדאגות הקבועות לקראת שנת הלימודים לבין החשש מצריבת המדוזות, נאלצנו שוב להתמודד עם מפלגות מתרסקות אל סלע היחסים בין שמעון פרס למזרח התיכון החדש ועם התחושה העונתית של הקדמת הבחירות.
כל הקיץ התעסקנו בשלנו. שינוי, שביתת הנמלים, אמסטפים, כמה עולה ילקוט ממוצע, כוכב נולד, בג"ץ ראש-הממשלה ובניו בע"מ, גסיסת המפד"ל, האולימפיאדה וצחי הנגבי. הנמנום הזה הוא תוצאה של פיחות באדרנלין הלאומי המאחד. יכולנו להתעסק בעצמנו באופן כה נמרץ רק מפני שפעמוני האזהרה ותופי התם-תם נדמו לתקופה ארוכה. כבר מזמן לא היה פה פיגוע. עד אתמול.
וכשאין פיגועים, נדמה לנו שגם אין ערבים. בדיוק כמו הסטיקר על המכונית שלפנינו. ואנחנו כמובן לא סופרים בכלל את החיסולים ואת הנסיונות הכושלים לחיסולים, ואת הנפגעים בצד הפלסטיני.
אלא שאתמול המציאות שוב התפוצצה לנו בפרצוף, ללא מסכות הקיץ שהעטינו עליה, ומתברר שוב שזה שאנחנו מתעלמים כל פעם מחדש ממה שקורה אצל השכנים שלנו לא אומר שנעשה שם יותר טוב, או שהם נעלמו אל תוך אחת מעשרות המדינות שמחכות להם.
הם פה, ממש מעבר לגדר, חיים את אותה מציאות הרת אסון ללא תקווה, ועיניהם כלות מלראות באיזה שטויות אנחנו מתעסקים במקום לקחת את עצמנו בידיים ולנסות לפתור את הסכסוך הזה.
נכון, זה לא שהם לא מנסים כל הזמן. זה שאין פיגועים אומר רק ש"צהל שלנו" החזק, היכול, והמשטרה גם, מצליחים לסכל את כוונותיהם הרעות. אבל חוץ מכוחות הביטחון השונים, אף אחד מאתנו לא חי את המציאות הזאת. האזרח הממוצע לא זוכר ביום-יום שיש גבול, שיש מי שמחספס את נשמתו כדי להגן עליו, ושמאחורי הגבול הזה חיים עוד כמה אנשים (אחד, שניים, שלושה מיליון) חוץ מאלה שרוצים להתאבד עלינו. עד שמישהו באמת מתאבד עלינו.
גם ראש-הממשלה לא מצליח לבלבל או להרדים אותי באמירות הנחרצות שלו על ההתנתקות. ככל שהוא יותר נחרץ באמירותיו, כך הוא גם עושה הכל כדי לשבש את האפשרות להגיע להסכם בסוף הדרך. לכל אמירה נחושה מוצמד חיסול מבוקש, במחסומים עדיין מתעללים באוכלוסייה שלמה, והיד הקשה שאנחנו מפעילים כלפיהם עולה לנו יותר.
הפיגוע הנורא של אתמול צריך להעיר אותנו מתרדמת הקיץ. הפלסטינים לא הולכים לשום מקום וגם אנחנו לא. אז לפני שנכנסים לסגר הרמטי של החגים, שווה לרענן את האדרנלין.
מומלצים