כמה חושים יש לנו באמת?

היה היו פעם חמישה חושים. שם האחד ראייה, שם השני שמיעה, שם השלישי חוש הריח, שמו של הרביעי טעם, ושם החמישי… רגע, מה היה שמו של החוש החמישי? לא, לא ששכחתי את שמו של החמישי. לא, הבעיה שלי היא הפוכה - יש לי פתאום יותר ממועמד אחד, ואפילו לא מעט מועמדים: חוש המגע, חוש הכאב, חושי הטמפרטורה, חושי התאוצות.

יהיה מי שיטען: ההתלבטות הזו כולה קשקוש; החמישי הוא, כמובן, חוש המישוש! אלא, כמו שבעת הגמדים הנחמדים, חמשת החושים טובים לאגדות של ילדים. אכן, חושים יש לנו רבים, ולפיכך שלושה דברים עומדים למען הדיוק בפני בחינה: אגדת חמשת החושים עצמה, הביטוי "החוש השישי" לציון מה שמעבר לחושים הפיזיים הידועים, וכן המונח "חוש המישוש".

מישוש בלי לגעת?

חוש הראייה, באמצעותו אנחנו קולטים מידע חזותי, או בפשטות - רואים את העצמים שבעולם. וכיצד אנחנו יודעים על הטמפרטורה שלהם? שמא תגידו בעזרת חוש המישוש? האם אמנם צריך לגעת בתנור הלוהט (סכנה!) כדי לעמוד על היותו חם? ואם די לקרב את היד אל התנור, מבלי לגעת בו - האם לכך ייקרא מישוש?

ואף זאת: עינינו אף פעם אינן נמצאות במנוחה מוחלטת כשאנו מביטים בעולם; העיניים מבצעות (בעזרת השרירים הרצוניים המניעים אותן) תנועות סריקה של העולם ותנועות ריצוד קטנות וקופצניות. האם בעקבות זאת אנחנו מכנים את חוש הראייה "חוש סריקת העולם החזותי (ויזואלי)"? והרי זה פירושו של "מישוש": פעולות שרירים המניעות את האצבעות על פני העצמים.

חוש המישוש הוא אגדה

אלא שתנועות הן תופעה מוטורית, ובמונח חושים אנחנו מתכוונים לקליטה של מידע ולהופעת תחושות. ובכן, כפי שלא נאמר "חוש סריקת העולם החזותי" כך גם אין לנו חוש מישוש. תנועות האצבעות, ממש כמו תנועות העיניים, מסייעות בקליטת המידע על ידי החושים, אך אינן החוש עצמו.

הווי אומר: חוש המישוש אינו אלא אגדה, ובעור האצבעות הממששות זרועים חוש המגע, חושי הטמפרטורה, וגם חוש הכאב - הוא שהופעל בדקירת הפלך (ויש גורסין: המחט) באגדת היפהפייה הנמה.

אז כמה יש בעצם?

מה מספרם, אם כן, של חושינו? למען האמת, המספר אינו סגור ומוסכם. ובכלל, לא כל החושים הם בעלי "מעמד שווה"; יש חושים שניתן לאחדם או לפצלם, והשאלה אם מדובר בחושים ממש או בתת-חושים. השאלה של מספר החושים שלנו היא במידה רבה שאלה של הסכמה. עם זאת, המספר 5 בהקשר לחושים קרוב יותר לאגדה מאשר למציאות.

את החושים השונים ניתן לחלק לקבוצות לפי אמות-מידה (קריטריונים) אחדות. אחת מאמות-המידה לסיווג החושים היא המודעוּת: האם חוש מסוים מחולל תחושות מודעות אם לאו. ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע, חושי הטמפרטורה של העור, כאב כמובן, חושי התאוצות - חושים אלה משרים בנו תחושות מודעות.

חושים בלי יחסי ציבור

לחושים שפעילותם אינה משרה בנו במישרין תחושה מודעת יש הרבה פחות "יחסי ציבור", וייתכן שאזכור מי מהם יעורר בך תמיהה. עם החושים שאינם משרים בנו במישרין תחושה מודעת נמנים החוש הרגיש ל - ובוחן את - אורך שרירינו (חוש כישׁוֹרי השריר); החוש הרגיש למתח השרירים (מבני גולג'י בגידים).

בנוסף, החוש הבוחן את לחץ הדם בעורקים הגדולים; החוש הרגיש לריכוז החמצן המומס בדם העורקי; החוש הבוחן את מידת החומציות (ה-pH) של נוזל המוח-והשדרה (CSF); החוש העוקב אחר הערך האוסמוטי ("הלחץ האוסמוטי") של הדם בהיפותלמוס; והחוש הבוחן את הטמפרטורה בהיפותלמוס.

לחשוב שכואב הראש

חוש זה, הבוחן את הטמפרטורה בהיפותלמוס, יכול להמחיש היטב מה פירושו של חוש שפעילותו אינה משרה בנו תחושה מודעת וישירה, ומה חשיבותם של החושים הבלתי מודעים. חישבו למשל על שני משפטי החיווי הבאים "אני חושב שיש לי חום" ו"אני חושב שכואב לי הראש".

שניהם יכולים להיות קשורים לתחילתה של שפעת ובשני המקרים ייתכן שההמלצה תהיה לבלוע שתי גלולות אספירין או דקסמול. אבל בעוד המשפט הראשון מתקבל על הדעת, הרי שהמשפט השני הוא בלתי אפשרי. אדם אינו יכול לחשוב שיש לו כאב ראש - כאב הוא תחושה מודעת: כאב או שחשים או שאין חשים; הוא איננו קיים אלא כתחושה.

טוב שיש מדחום

לעומת זאת הטמפרטורה של המוח (בניגוד לטמפרטורת העור) נבחנת על ידי חוש שאינו משרה בנו תחושה מודעת, ולכן אתה יכול לחשוב שיש לך חום ולטעות: מכשיר אובייקטיבי - המדחום - הוא שיכול להכריע בשאלה, אך לא התחושה. ואכן, פעמים רבות כשטמפרטורת הגוף עולה חשים דווקא קור עז, צמרמורת.

מבחינת תפקודו של הגוף, של המערכות הפנימיות החיוניות, חשובה הטמפרטורה הפנימית. כשקר זרימת הדם לעור מצטמצמת, וזאת כדי להקטין את הקרנת החום מן הגוף לסביבה הקרה. אלא שצמצום זרימת הדם לעור גורמת לו להתקרר יותר, וכאמור חושי הטמפרטורה שבעור משרים בנו תחושה מודעת - ובמקרה זה תחושת קור מציקה.

חוש התחושה הלא מודעת

אלכוהול מרחיב את כלי הדם בעור וגורם לפיכך תחושה נעימה של חמימות, אלא שבתוך כך הוא מגביר את בריחת החום מן הגוף, ובתנאים קשים עלול לקרב את הטמפרטורה הפנימית לנקודה נמוכה עד כדי סכנה. הרי לכם הדגמה לחשיבותו של חוש שאינו משרה בנו תחושה מודעת.

רגישים ומתמירים

החושים השונים מבוססים כולם (אולי פרט לחוש השישי) על סוג מיוחד של תאי גוף - תאי החוש. אלה הם תאים ככל התאים שבגופנו: הם מכילים ציטופלזמה, גרעין-תא, מיטוכונדריונים - בקיצור, כל רכיבי התא הרגילים, ועטופים כמובן בקרומית-תא (ממברנה), שבתאי החוש נודעת לה חשיבות מיוחדת. מה שמיוחד לתאי החוש, ומגדיר אותם ככאלה, הן שתי תכונות: רגישות גבוהה לסוג מסוים של גירוי, והיכולת לתקשר עם מערכת העצבים.

רגישות גבוהה פירושה סף נמוך: גירויים מסוימים מצליחים להפעיל את תאי החוש גם כשעוצמתם של גירויים אלה נמוכה מאד. לכל סוג של תאי חוש "גירוי מַתאים" אחר, כלומר – סף נמוך לגבי סוג נבדל של גירויים. כך ניתן לסווג את החושים בדרך נוספת - על פי "הגירוי המַתאים" לאותו חוש, הגירוי שהרגישות כלפיו גבוהה.

רגישות היא חסרת תועלת

רגישות, גבוהה ככל שתהיה, אין בה תועלת מבחינת הגוף, אלא אם כן תא החוש מתַקשר עם מערכת העצבים – רק כך יכול המידע המתקבל בתאי החוש לעורר תגובה מתאימה (בריחה מאריה טורף, הפרשת רוק נוכח ניחוח מזון), לעבור עיבוד מתאים ולהיחרת כזיכרון. עיקרו של דבר, תאי חוש הם תאים שגירוי מַתאים גורם להם להפעיל מסלולים עצביים-מוחיים, כלומר "לתרגם" את הגירוי לשפה הכללית של מערכת העצבים והמוח.

"תרגום" זה של הגירוי לשפה הכללית של מערכת העצבים מכונה התמרה (transduction), תהליך שבסופו מופרשים נוירוטרנסמיטרים מתאי החוש לתאי העצב המתַקשרים איתם. מנגנוני התרגום נבדלים מאוד בין תאי החוש השונים. למשל, מנגנון ההתמרה בחוש השמע שונה לחלוטין ממנגנון ההתמרה בתאי החוש לאור (פוטורצפטורים).

הגירוי המתאים

הדבר נכון לעתים אף במסגרת אותו חוש עצמו - ההתמרה בתאי החוש למלוח נבדלת מאוד מההתמרה בתאי החוש למתוק או למר. בכל מקרה, לקרומית תא החוש תפקיד חשוב בהתמרה - גירוי מתאים משנה את המתח החשמלי שלה, ודרכה גם חולפות מולקולות הנוירוטרנסמיטר בדרכן להשפיע על תאי העצב.

כל סוג של תאי חוש רגישים במיוחד לסוג מוגדר של גירוי, "הגירוי המתאים". ואולם גירוי בעוצמה גבוהה, גם אם אינו הגירוי המתאים, יכול לעורר פעילות במסלול החושי והשריית תחושה. כך למשל מכה בעין יכולה לעורר תחושות ראייה, כגון "לראות כוכבים ביום". חבטה באוזן יכולה להשרות תחושות שמע "צלצולים".

הגירוי הלא מתאים

תחושות בעקבות "הגירוי הלא מתאים" מתבטאות בתחושות אֶנטאוֹפטיות, בתחושת רתיחה, ומעמד מיוחד יש לכך בחוש הכאב: תחושת כאב (וניווכח בהמשך כי הכאב הוא חוש "לגיטימי" בפני עצמו!) יכולה להתעורר בעקבות גירוי לחץ חזק מדי, טמפרטורה גבוהה מדי, קול בעוצמה גבוהה מאוד, אור מסנוור.

תופעות אנטאופטיות הן תחושות ראייה בעקבות גירויים שאינם גירויי אור. דוגמה אחת כבר הזכרנו: "כוכבים ביום" הנראים בעקבות חבטה בעין. הנה דוגמה נוספת: עצמו בעדינות עין אחת וגעו בעדינות, בעזרת קצה הזרת, בעפעפיים העצומים בזווית הפנימית של העין.

עיגול כהה

אנשים רבים רואים במצב זה עיגול כהה (כחול או שחור) המוקף בטבעת בהירה (צהובה, כתומה או בעלת גוון אחר). אם אינך רואה, כדאי לשנות את תנאי התאורה או לעצום בעדינות גם את העין השנייה. מעניין לבחון מה הקשר שבין תנועת קצה הזרת לבין הדמות האנטאופטית - למשל להניע את הזרת בתנועת מעלה-מטה. מה רואים?

בשלב זה ניזכר בחוש ל"קור", ששמו יכול לעורר צמרמורת בפיזיקאים, שהרי עבור פיזיקאי אין דבר כזה "קור". והנה, בעור החיצוני וברירית הפה שלנו פזורים תאי חוש שמופעלים על-ידי עצמים שהטמפרטורה שלהם עולה במספר מעלות על זו של העור החיצוני (או של רירית הפה) - אלה הם תאי חוש לחום, תרמורצפטורים לחום.

אך מסתבר שיש גם תאי חוש המופעלים על ידי עצמים שהטמפרטורה שלהם נמוכה יותר מזו של העור ורירית הפה. תאים אלה הם המכונים "תאי חוש לקור" (תרמורצפטורים לקור). מדובר בשתי מערכות נפרדות של תאי חוש, ולא ברצף אחד מקר לחם. פירוש הדבר הוא שניתן, עקרונית, להפעיל במקביל את שתי המערכות השונות, לחום ולקור.

אפשר לעשות זאת, למשל, כשנוגעים במשהו לוהט: הטמפרטורה כה קיצונית, עד שהיא מעוררת לא רק את תאי החוש לחום, אלא גם את תאי החוש לקור (ולכאב). בדומה, אפשר לעשות זאת גם כשנוגעים במשהו קפוא. ואכן, תחושת הצריבה שחשים כשנוגעים במשהו לוהט דומה לתחושת הצריבה שחשים כשנוגעים בעצם קפוא.

נוהגים לסווג את החושים השונים גם על פי המיקום ביחס לגוף: חושים למרחוק, חושים שבמגע, חושים פנימיים. לכאורה בכך מוצו כל האפשרויות, אבל נוהגים לציין סוג נוסף של חושים – חושים "עצמיים" (פרופריוצפטורים). החושים "למרחוק" הם ראייה (אנחנו רואים את השמש במרחק 150 מיליון ק"מ. אכן, חתיכת מרחק…), שמיעה (שומעים עכשיו את שאגות הקהל באצטדיון הכדורגל שמרוחק קילומטר מביתי), ריח (אני מריח את פריחת היערה שבגינת השכנים).

וכאמור, בחום הקורן ניתן לחוש במרחק מה מן התנור. החושים שבמגע הם מגע, טעם, וכן חושי הטמפרטורה (אף שכאמור בחום אפשר לחוש גם מרחוק) וכאב (אף שכאב יכול להיות גם פנימי). עם החושים הפנימיים נמנה לחץ, כאב ושורה ארוכה של חושים שאינם משרים בנו תחושות מודעות: החוש לריכוז החמצן בדם; החוש הרגיש לערך האוסמוטי של הדם במוח; החוש הבוחן את הטמפרטורה בהיפותלמוס; ועוד.

החושים העצמיים

ומה הם "החושים העצמיים (פרופריוצפטורים)"? איזה מקום נותר להם למלא בסיווג? - מדובר בחושים פנימיים, שהגירויים המפעילים אותם תלויים בפעולות ותנוחות הגוף עצמו, ומכאן "עצמיים". החוש של כישוֹרי השריר, הרגיש לאורך שרירינו, הוא דוגמה מובהקת לכך. דוגמה נוספת: תאי החוש (המכונים, על-שום צורתם במיקרוסקופ רב-הגדלה, "תאי שיער") שבפרוזדור ובקשתות האוזן הפנימית, המגיבים לכוח הכובד, לתאוצה קווית וסיבובית, ומהווים רכיב של מה שמכנים "חוש שיווי המשקל".

כאן ראוי להעיר, למען הדיוק, שהחושים למרחוק מופעלים למעשה - ומעוררים בנו תחושות - רק כאשר הגירויים מגיעים פיזית לגופנו. למעשה איננו רואים את השמש, אלא את הפוטונים שיצאו ממנה ופגעו בעינינו, כשמונה דקות לאחר יציאתם. איננו שומעים את צלצול הטלפון, אלא רק כשגלי הקול פוגעים פיזית באוזנינו.

הריח הוא מולקולות

איננו מריחים את הפרחים שבגינה, אלא את המולקולות שהתנדפו והגיעו, פיזית, לכימורצפטורים שברירית ההרחה שבאף. עניין זה אינו מובן מאליו, במיוחד לא ביחס לחוש הראייה. ואכן היוונים הקדמונים חשבו כי משהו שיוצא מן העין ופוגע בעצמים אִתו אנו רואים.

הסיבה לקושי תפישתי זה היא שהמוח, שפעילותו היא המשרה בנו את התחושות למיניהן, גם משרה בנו תחושה שאנו רואים את העצמים "שם", בעולם החיצוני, בעוד שלמעשה התחושות, כולן, מושרות בנו בעקבות פעילות המוח עצמו.