נקבת השילוח: שכיבות סמיכה במעיין

עיר דוד. בליל של חפירות ארכיאולוגיות אינסופיות, של מים וסלע, של בוץ ושל היסטוריה, של יהודים וערבים, של תאנים ואבנים, של טבע ושל עיר ושל כפר. סלט.

יוצאים מהכותל דרומה. אם אתם עם הגב לקיר זה שמאלה. משמאל אפשר לראות את העופל (היום זה גן העופל, ואפילו עומדת שם עגלת קפה) יוצאים מן העיר העתיקה דרך שער האשפות. וממשיכים לעיר עתיקה עוד יותר, עיר דוד. יש שילוט חום מהסוג המוביל אתכם לקופת הגן הלאומי. אם עוזבים בצד את זה שזו ירושלים, העיר בה אפשר להתבונן שנה בכל אבן, כל ההליכה היא שלוש דקות. אי אפשר לפספס, יש דגלים (ירוקים, נו מה), וערימת מאבטחים בעמדה.

יש אתר מוסדר, מרכז מבקרים, תצפית יפה, מעיין הגיחון ממנו זורמים המים בנקבה בסלע לאורך כחצי קילומטר. בקיצור, טיול עם מים, עם היסטוריה,

עם מורשת, אפשר לחבר לסליחות בכותל (או בנחלאות), והמעיין שופע. מים מים לדוד. כדאי להביא נעליים ובגדים המתאימים להליכה במים ופנס (אם כי אפשר לשכור שקפקפים ופנס בעבור 8 שקלים כ"א). המים בנקבה מגיעים לברכיים.

תיאור של מסלול הטיול, "סיור ברגל בגן לאומי סובב חומות ירושלים ועיר דוד", יש פה. תמיד שווה להתאפס גם על ידי שיחת חינם למרכז המבקרים, 252423 - 800 - 1, ולו על מנת לוודא שלא קרסה שוב איזו מערכת מים עירונית ואין ביוב, שאין בעיות ביטחוניות בלהסתובב שם, או סגירה של המקום מפאת חפירות.

היישר מגן עדן 

מעיין הגיחון אינו רק המעיין של דוד המלך, זה המעיין של כולם. כהן גדול היה טובל בו, דוד המלך, אבונא אברהם, וגם (כן, כן, כך אומרים שאומר המדרש) אדם הראשון. "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", כתוב בראשית בראשית, "ומשם יפרד ויהי לארבעה ראשים. שם האחר פישון...ושם הנהר השני גיחון וגו'". 

מקור שמו של מעיין הגיחון, הוא בכך שהוא מגיח. מעיין קארסטי פועם בפולסים של מים. אולי אפשר להחליף לו את השם נוכח העובדה שהוא כבר לא פועם בזרימה יציבה, "כנראה עקב הפיתוח העירוני", על פי העלון של מרכז המבקרים. ביוב לא זרם שם שנה וחצי, מאז סוכות שעבר (כך אמר לי איזה בחור עם כיפה שאמור יותר מלהבין דבר או שניים). המים, רשמית, גם אם ראויים לטבילה, אינם טובים לשתייה. הברסלבים שהיו שם כשהגעתי, דווקא סיפרו לי שאלו המים שיצאו מאבן השתייה של בית המקדש.

אם במקום להיכנס למרכז המבקרים ממשיכים למטה עם הרחוב, לקראת סוף הירידה רואים משמאל צריח של מסגד, ומעט מתחתיו, יש מרובע ירוק,

נקרא לו לצורך העניין 'הבוסתן'. מקום הטבילה הנהוג (עם המסמרים בקירות והגרפיטי של נחמן כמובן), הבריכה אליה יוצאת נקבת חזקיהו (המוכרת כנקבת השילוח), היא ממש אחרי המסגד. השלט אומר: islamic awakf department, Jerusalem Silwan Pool, ומוסיף ואומר ששעות הפתיחה הן שמונה עד ארבע. מי שמתעניין באבנים, יכול להקיף את הבוסתן בכיוון השעון עד לפינתו הרחוקה, שם יש משהו חדש, לפחות חדש לי: מדרגות. אבני גזית, חמש מדרגות לרוחב של כשלושים מטר, יורדות אל מתחת לטין של הבוסתן. הבוסתן והמדרגות מגודרים בגדר רשת ואפשר לראות מבחוץ.

הגנה מימי האבות 

בוסתן בוסתן זה. שייך לכנסייה היוונית, ומטפח אותו אבו מוסא, העונה גם לשם אדם. זה יתברר לי רק בעוד כמה שעות. בינתיים, ניצלתי את המולת הדחפורים העסוקים בחשיפת בריכת השילוח ההרודיאניות (אליה מובילות המדרגות הרחבות) וחמקתי פנימה. עצי התאנה עתיקים נותנים פריים, וכך גם שאר הירקות. הבוסתן הוא בוסתן של ממש לא רק בגלל העצים, אלא בגלל גן הירק ותעלות המים שמשקים את האדמה הכבדה והכהה. 

אם עולים לאורך המדרגות ההרודיאניות, (מעל, על הסלע מימין, פריחת החצבים בשיאה). מגיעים לאותו שלט של הוואקף וגרם מדרגות היורד אל המים. הטבילה, מתברר, היא בשכיבות סמיכה. המים לא מספיק עמוקים על מנת לחתור, ולשחות חזה גם אי אפשר: הנקבה צרה מדי. מצד אחד באים אברכים לטבול, ומצד שני יורדות בנקבה קבוצות של נוער ציוני גאה המהדהדות את הנקבה בשירה במבטא אמריקני כבד.

נחזור רגע לכיוון הרגיל: הכניסה לעיר דוד ולמרכז המבקרים אינה כרוכה בתשלום. רק הירידה לעומק פיר וורן ולניקבה מחייבת הצטיידות בכרטיס (בכניסה למרכז המבקרים, 27 שקלים ליחיד ויש הנחות),

שיעביר אתכם בשער המסתובב שלפני מדרגות הברזל הלוליניות המובילות אל בית המעיין. בית המעיין הוא מקום הנביעה שבמעלה הזרם בנקבה. זו אמנם עיר דוד, והיא בת 3000, אבל כאמור היא כבר מבראשית, ההתיישבות פה היא משלהי התקופה הפרה היסטורית, והמעיין היה מבוצר עוד בתקופת האבות. מניחים כי כאן נפגשו אברהם ומלכיצדק מלך שלם. כאן גם הומלך שלמה, ומדריכי מרכז המבקרים ידעו לספר לכם על כל ההערכות לגבי המקום ממנו חדר יואב, שר צבא דוד אל עיר היבוסי, והביא לכיבושה הרבה אחרי כיבוש הארץ כולה.

מלבד המים: בלב עיר דוד שטח ג'י הידוע, בו ניתן לראות את שרידי קריית השלטון, ככל הנראה המצודה שכבש דוד. בור המים שנחשף לפני שנים אחדות, סגור לרגל שיפוצים / חפירות. ממול, מעברו השני של נחל קדרון, אפשר לראות את מערות הקבורה, שראשיתן בימי בית ראשון. מלבד כל זה, ישנן כל ההתרחשיות של כפר פלסטיני, כל כך קרוב וכל כך רחוק: הילדים שרצים 'צלם אותי, צלם אותי', האינטראקציה של ה'וולקאם וולקאם', בליל של שלוש שפות, הארטיק בשקל והקרטיב בחצי, וכל שאר תהומות הפערים. לא יודע למה, אבל הילד שזרק אחרי אבן קטנה שיעשע אותי יותר מאשר הרגיז או הפחיד. נדמה לי שזה היה אותו זה שביקש one dollars.

זיתים שלא יקטפו

"החריבו את העולם", הוא אומר. דרך לשתי עגלות, זה מה שהיה כאן. עוד מעט, הוא אומר לי, בחודש העשירי, קוטפים את הזיתים ובאו אלה והחריבו את העולם. אלו ה-זיתים של פלסטין, הוא מוסיף, הזיתים הכי טובים שיש. זה לא זיתים רזים כאלה, כמו של היהודים, זה זיתים עוד מהתקופה של הרומנים. נדמה לי שב'רומני' הוא מתכוון לרומא דווקא, עבור חובבי שמן הזית האיטלקי. 

האיש משום מה הוא מופתע לשמוע מאיפה אני. יהודי!? הוא תמה, אנחנו והיהודים היינו ככה, הוא אומר, מצמיד שתי אצבעות זו לזו, רק מה, מאז שבאו הגרמנים, הצרפתים, הרוסים נהיה לא טוב. כמאמר המשורר "הגיע זמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב".