איבגית למתקדמים
לא פשוט ללכת בדיוק בדרך של אבא, שהוא הכוכב הכי גדול של הקולנוע הישראלי. ממש לא פשוט להיות חילונית ולגדול בבית דתי. לגמרי לא פשוט לסחוב על הגב סרט ראשון בתפקיד בת של זונה, שכרוך בסצנות עירום נועזות. אבל עם הכל, כולל הכל, דנה איבגי מתמודדת יפה. הבת של משה איבגי ועירית שלג, שחזרה בתשובה, היא האור הגדול של הסרט "אור". דנה קמה? בהחלט
יחסית למישהי שגדלה על סבלנות, סובלנות ואורך רוח, דנה איבגי עשתה את זה די מהר. בגיל 22, אחרי כמה תפקידי משנה גונבי הצגה, היא סוחבת על הכתפיים סרט במשקל כבד, "אור". ויחסית למי שהתחילה לראות את העולם מהגב של בכיר שחקני הקולנוע בישראל, משה איבגי, היא יצרה לעצמה במהירות קיום פילמאי עצמאי לחלוטין. "ההשוואות לאבא שלי לא מעסיקות אותי ולא מציקות לי. מקסימום, לפעמים יש עיתונאים שמציקים לי עם זה".
בתי הקברות של התהילה מלאים בנים ובנות-של, שנפלו בעת מרדף אבוד אחרי הצל של אבא. ובמקרה שהצאצא מתעקש לזחול בנתיב המקצועי המדויק של מולידו, העניינים מסתבכים עוד יותר. ננסי סינטרה, הבת של פרנק, שרה כמה מפזמוני הפופ המושלמים של המאה ה-20, ועדיין נחשבה לבדיחה. לבני בגין אין פחות שכל מלאבא, אבל אף אחד לא יתרום לו מלפפון מיותר בשוק מחנה-יהודה. גילי ארגוב הוא אנדרטה חיה; ג'וליאן לנון צער בעלי חיים; ליסה מארי פרסלי היא חילול כבוד המשפחה בפרהסיה. ואף מילה על בן ארצי ושרון אביטן.
אבל אם כבר נתלים באילנות הוליוודיים, דנה איבגי מזכירה - עקרונית וגם קצת חיצונית - דווקא את מודל סופיה קופולה, הבחורה שעושה סרטים שלרגע אינם "הסנדק 4". הדגם המשוכלל של מי שאולי עושה את אותם הדברים כמו אבא, אבל לאט. ואחרת.
"מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות שחקנית", היא חופרת במרתפי הביוגרפיה, "קצת זמרת, ואז שחקנית. אם כי אני לא יודעת אם זה קשור לזה ששני ההורים שלי שחקנים. אני מתארת לעצמי שזה בטח קשור, אבל זה לא מהמקום של 'אני צריכה להמשיך ולעבוד בחברה של אבא שלי', כאילו להחזיק את העסק המשפחתי".
בגיל שמונה איבגי כבר התחילה להגשים מטרות, עם הופעה בסרט (הגנוז) "מלאכים ברוח", בתפקיד הבת של אבא שלה. ההבלחה הבאה הגיעה בגיל 16, בדרמה "זמן אוויר" של צפל ישורון, והפעם... בתפקיד הבת של אבא. ההמשך כבר היה עצמאי למהדרין, עם תפקידים בולטים בדרמת הטלוויזיה "כוכב זורח מעל הלב" ובסרטים "ביתר פרובאנס", "המנגליסטים" ו"כנפיים שבורות". ואז משהו השתנה:
"היתה לי תקופה שפיתחתי זלזול כלפי המשחק. עשיתי בגרות בקולנוע והתאהבתי בבימוי סרטים. זה נראה לי הדבר האמיתי, ומשחק נראה לי פתאום משהו מוגבל, בלי שכל. ויכול להיות שזה היה גם מרד בהורים, לעשות משהו אחר מהם".
מרד שעבר מהר.
"כן, עכשיו כשאני לומדת משחק בניסן נתיב זה נראה לי מדהים. לא ויתרתי על הכוונות לביים בעתיד, אבל אני בטח רוצה גם לשחק. וככל שאני מכירה את המקצוע הזה, אני גם יותר שמחה שאבא שלי שחקן ויותר יודעת להעריך אותו כשחקן. תאר לך מה הייתי עושה אם הייתי מגלה שהוא שחקן גרוע".
וזה עובד גם להפך: "אחרי הסרט הגדול הראשון שלי אבא אמר לי שהוא מרגיש הקלה גדולה כי הוא אהב את זה, ושזה היה מצב מאוד לא נעים בשבילו אם הוא לא היה אוהב את המשחק שלי".
אין לך לפעמים רצון לברוח מכל זה, ללמוד ראיית חשבון, לפתוח נגריה, להפוך לקופצת במוט, לעשות משהו שבו לא ישוו אותך למישהו אחר מהמשפחה?
"אם מישהו רוצה לעשות השוואות, שיעשה. אני לא מפחדת מזה ואני לא יכולה לקחת אחריות על זה. זה מצב נתון שאני הבת של אבא שלי. אני גם נראית דומה לו, אז בטח שישוו. אי-אפשר לברוח מזה והאמת שזה גם לא משהו שאני רוצה לברוח ממנו. בסך הכל אבא תמיד נתן לי לעשות כל מה שאני רוצה. הוא לא דחף אותי בשום צורה למשחק, הוא מפרגן לכל מה שאני עושה, ככה שאין לי שום סיבה להירתע מזה. ולעניין הדחיפה שזה נתן לי או לא, בוא נגיד שאם הייתי שחקנית גרועה, לא נראה לי שזה היה עוזר לי כל כך העניין עם אבא שלי".
אז אין כל הזמן צל משפחתי שמרחף מעל הקריירה?
"לא, להפך. יש אור".
ב"אור", סרטה המרגש של הבמאית קרן ידעיה, שכבר גרף את פרס "מצלמת הזהב" האקסקלוסיבי (המוענק לסרט בכורה) בפסטיבל קאן, איבגי משתחררת סופית ורשמית מכל צל אפשרי. היא מגלמת את אור, תיכוניסטית שבין נפתולי ההתבגרות גם מנסה לגדל ולחנך את אמה )רונית אלקבץ(, זונה שלא מצליחה להיגמל מזה. וכמו שדמותה הצעירה בסרט היא העוגן האמיתי של המשפחה, כך איבגי הטרייה היא זו שסוחבת את הסרט קדימה בכל העליות הקשות, בתפקיד מרשים ובוגר למשעי.
"זה היה מאוד סרט בנות", היא נזכרת באווירה על הסט, "גם עם קרן וגם עם רונית נוצרו לי יחסים מאוד קרובים, כמעט אינטימיים, למרות שבסרט כאילו יש את הפן המוגזם, את הפן של החוסר גבולות, את הפן של חוסר פרטיות, של כאילו גם בבית אתה רואה שהכל פרוץ, שאין שום קירות, שום גבולות, הכל מעורבב, הכל בחוץ".
לצד נושאים כמו אחווה נשית, עזובה חברתית ותלאות גיל ההתבגרות, "אור", שעוסק בעיקר בפינות החשוכות של היום-יום הישראלי, חופר לעומק בעניין הזנות. גם אחרי "מלכת הכביש" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה" ספק אם היה סרט ישראלי שהביט ככה ל"תופעה" בעיניים, ולאנשים שבלעדיהם כל המפעל הנפלא הזה לא היה מתקיים - קהל הלקוחות והרוב הדומם. כדי להגביר את האמינות ולעזוב את הסנסציה, "אור" לא מפחד להציג גם את הצדדים המושכים של הגועל נפש. ולמרות שברור שלבו במקום הנכון, הוא מוותר על הצגת הזנות כזירה חד-משמעית של טובים מול רעים, מנצלים חסרי לב מול קורבנות טהורים.
"הזנות לא מוצגת באופן פלקטי", מנמקת איבגי, "כי אלה החיים. אין טעם ליפות, כי זה לא עוזר. החיים הם לא ככה, ואם זה סרט שהמטרה שלו היא להילחם בתופעה הזו, והוא בהחלט כזה, אז עדיף להגיד את האמת. יש בעיסוק בזנות אשליה של כוח. גם במקצוע עצמו יש אשליה של כוח, שאתה שולט, שאתה כמו המלך, שאתה מקבל 'אהבה' במרכאות, אבל זה הכל רמאות אחת גדולה לעצמך וזה מה שגם נורא בזה. גם בגלל זה נשים יכולות להתמכר לזה, בגלל זה האמא בסרט לא מסוגלת להפסיק עם זה, גם כי זו מין אשליית זוהר כזאת, שברגע שהיא מתפרקת, מתגלה כל הריקבון שמאחוריה ואתה לא יכול לעמוד בזה.
"גם הגברים בסרט, שהם כביכול הרעים שמנצלים נשים במצוקה, מוצגים כאנשים רגילים, אנשים כמונו. כמו החייל שבא מהצבא וכמעט כופה על הבת מין. זה מקרה שקורה, אנשים בגילי מכירים את זה. או הבחור שמזמין נערות ליווי למסיבת רווקים ומבקש מהן שרק יהיה סבבה. זה בחור נחמד, מקסים, הייתי הולכת עליו, כאילו. וזה מה שעושה את זה עוד יותר קשה. שום דבר לא חד-משמעי. כי נורא קל להגיד: אה, הוא הרע, אני נגדו. אבל ככה אתה פחות רואה את עצמך בזה".
שמעת תגובות כאלה?
"כן. למשל, אמא שלי, ממקום של אמא, הרגישה נורא עם הסצנה של השכנה שלא מסכימה לבן שלה לצאת עם בת של זונה. כי היא יודעת שהיא בעצמה לא היתה מכניסה ילדה כזאת הביתה, או לפחות היתה מתלבטת. אתה מבין? וחבר שלי, היה לו נורא קשה עם הסצנה עם החייל. כי אין מה לעשות, אנחנו היינו בסצנות כאלה בחיים שלנו. אני בטוחה גם שהייתי בסצנה כמו בסרט, ששמעתי שחברה שלי, או חברה רחוקה שלי, נמצאת באיזו מצוקה ולא ראיתי את זה ולא עזרתי לה. כאילו, כל אחד רואה בסרט איפה הוא אוהב לא לראות".
כחלק מהשיק הריאליסטי, איבגי מופיעה בסרט בכמה סצנות קשות, שכוללות לא רק עירום אלא גם מין נטול סקסיות עם חרמנים בגיל העמידה. "זה היה באמת קשה, מכמה בחינות. כשאתה בא לעשות עבודה, אז יש דברים שמדחיקים ודברים שלא בדיוק מתמודדים איתם, אבל באיזשהו שלב זה נהיה קשה. וזה לא העניין שאחר כך כולם רואים אותך בסרט, אלא מה שאתה ממש חווה בזמן הצילומים.
"ולמרות זאת, אפילו לרגע לא התלבטתי אם לעשות את הסצנות האלה. קודם כל כי זה סרט חשוב לדעתי וחשוב לדבר על הנושא הזה, ושום סבל שאני יכולה לעבור בתור שחקנית לא מתקרב אפילו לסבל של נשים שבאמת עוברות את זה. ואני גם בן אדם שמוכן לעשות הרבה מאוד בשביל משהו שהוא אוהב, ואני אוהבת את זה, זה הטעם שלי בקולנוע, זה סוג הסרטים שאני הייתי אוהבת לראות. ודווקא כשעוסקים בנושא כזה אסור להתחמק. אם אתה כבר הולך על זה, אז צריך ללכת עד הסוף.
"לקרן היה הרבה יותר קשה עם זה והיו לה הרבה לבטים. כמי שמאוד חשוב לה היחס והייצוג של נשים, היא היתה מאוד מודאגת שזה לא ייצא ארוטי ושזה לא יתפרש בצורה לא נכונה, והיא בחנה את עצמה אלף פעם לפני כל שוט. ובאמת בסרט, גם כשיש עירום הדברים לא מוצגים באופן מיני. לפעמים אפילו להפך, באופן שמעורר סלידה.
"טכנית, היו חוקים מאוד ברורים גם לגבי מה לא עושים. נגיד, אין שום מגע באיברי המין, זאת אומרת שמשתמשים בהרבה סלוטייפ על הגוף וכל מיני דברים כאלה. וגם בקשר לצוות, היה ברור לגמרי מי נוכח בזמן הצילומים האלה ומי לא. ובסופו של דבר, הגבולות של קרן היו מאוד נכונים לי. הרגשתי שאני באמת בידיים טובות של מישהי שכל הכוונות שלה טובות, נקודה. אם זה היה אחרת, אז זה לא שהייתי חושבת פעמיים, אפילו לא הייתי חושבת פעם אחת. פשוט לא הייתי עושה את זה. להצטלם לסרט של במאי שסתם בא לו לראות עירום אז הוא עושה, או שנראה לו שזה יביא הרבה קהל, אז לא הייתי משתתפת בזה".
איך הגיבו הצרפתים בקאן?
"הרבה שאלו אם זאת דמות האישה בישראל ועניתי שהסרט הוא דווקא על האנשים שלא מסתדרים בחברה שלנו, לא מצליחים למצוא את המקום שלהם, ושדווקא השכנה היא יותר האישה הישראלית הטיפוסית, שחיה באשליה שאצלה הכל בסדר. ושאלו גם למה אין בסרט פוליטיקה, הם מאוד בעניין של בעיית היהודים-ערבים. ואני חושבת שלמרות שאין את זה בסרט באופן ישיר, זה כן נכנס מאוד בעדינות. למשל, סעיד שרוחץ כלים איתי ביחד בכוך במסעדה, שני אנשים שלא מוצאים את המקום שלהם בחברה. או החייל, שמגיע מהצבא וגם בחיים שלו הוא כבר משתמש בפקודות ובכוח".
לפסטיבל קאן איבגי נסעה עם אמא שלה, עירית שלג, עניין שנשמע פחות טריוויאלי כשנזכרים ששלג חזרה בתשובה כשבתה היתה בת 11. שלג, בחיים הקודמים שחקנית פרובוקטיבית ("עד סוף הלילה", "בר 51", "נישואים פיקטיביים") ובחורה משוחררת באופן כללי, נפרדה ממשה איבגי כשדנה היתה בת שנה. גם אחרי החזרה בתשובה והחתונה הדוסית של אמה (עם פתחיה נריה, רב של ישיבה בכפר הראה ובנו של הרב משה צבי-נריה, מהמנהיגים המכוננים של הציונות הדתית), איבגי המשיכה לגור בבית ולחיות כחילונית.
"זה לא קרה במכה. זה התפייד לתוך החיים שלה ושלי", היא משחזרת, "ומה שעשה את זה הרבה יותר פשוט היה שמההתחלה היה לאמא שלי ברור שהיא לא כופה עליי שום דבר. היו באמת הרבה משפחות שהלכנו אליהן לארוחות שבהן כל הילדים חזרו בתשובה עם ההורים, ואני הייתי נורא מופתעת מזה, כי מבחינתי זו בכלל לא היתה אופציה. היה לי טוב איפה שהייתי והרגשתי בטוחה במה שאני מרגישה".
אבא שלך לא דאג שגם הילדה שלו תחזור בתשובה?
"לא נראה לי, כי הוא מכיר את אמא שלי. וגם תמיד היה לו חלק בכל החלטה והוא אף פעם לא היה מרוחק, או משהו כזה. הוא תמיד היה בתמונה וגדלתי גם אצלו".
היו כעסים, ריבים, קטטה המונית מעל הכיור החלבי?
"שום דבר גדול. כשהייתי בגיל ההתבגרות הייתי מציקה וחוקרת: למה את עושה את זה? את בכלל יודעת מה זה אומר? מה, כי אלוהים אמר לך? ולמה הדתיות לובשות פאה שהיא יותר יפה אפילו מהשיער שלהן? ולמה החצאית דווקא עד לפה ולא עד לפה? מה, הסנטימטר הזה, מה, אלוהים, זה עושה לו את זה? הטרדות כאלה של ילדה קטנה. אבל זה לא ששברתי צלחות וצרחתי: 'למה חזרת בתשובה?' ורצתי עירומה ברחוב.
"יכול להיות שהייתי מגיבה יותר בקיצוניות אם אמא שלי היתה מכריחה אותי לעשות משהו, אבל לא היתה לי שום סיבה, היא נתנה לי לעשות מה שאני רוצה כל הזמן. בסופו של דבר, היום אני רואה שלמדתי מזה המון, וגם החקירה שלי לא היתה ממקום שרוצה להפיל את זה, אלא שרוצה להבין. ויש גם הרבה דברים שלמדתי מאוד להעריך בחיים הדתיים".
חבשת פאות בלונדיניות?
"לא, אבל למשל העניין של השליטה ביצר. כי כשהכל מותר לך ואתה מרגיש תשוקה חזקה כלפי משהו, הוא גם יכבה מהר מאוד. ולדתיים יש משהו שיודע לשמור על זה. כי מה קורה בחיים, אתה מגיע לשיא של רצון, של אהבה, ומשם זה חייב לרדת. ואצלם הדת בונה את זה ככה שבני זוג בכל פעם קצת מתרחקים ומתגעגעים ואז שוב מתקרבים ונוצרת צורה בריאה למערכת יחסים. זה מקסים. זו הבנה של החיים בצורה נכונה".
המשפחה המורחבת של דנה, מעין ספיישל סיום העונה של צו פיוס, כוללת את שני ילדיו של משה איבגי (שחי בשנתיים האחרונות בניו-יורק) מאשתו הנוכחית (שחיה עכשיו עם הילדים בלונדון), את שני הילדים הדתיים של אמה מבעלה השני ואת ארבעת ילדיו של נריה מנישואיו הראשונים. אחת מהם, הללויה, שהיא בערך בגילה של איבגי, נשואה עם ילד ובית בהתנחלות, היא חברה קרובה שלה. אבל לאיבגי לא ממש דחוף להפוך את כל המעורב ירושלמי הזה לטלנובלה ציבורית.
לפני שהיא מספרת את הסיפור המטורף על איך אני והללויה היינו מעורבות בנישואים של ההורים שלנו, היא מתקשרת לאמא לבקש אישור לספר. אמא מאשרת, אבל אומרת שצריך לשאול את פתחיה אם זה בסדר מבחינתו. פתחיה מאשר בטלפון אבל מבקש לעדן את הסיפור, בלי כל הפרטים שלא ייראו טוב במגזר. חצי דקה לתוך הסיפור פתחיה מתקשר ומבקש לעזוב גם את זה. ספר של נעמי רגן כבר לא ייצא לנו פה.
"זה נכון שגדלתי כחילונית יחידה בבית דתי", איבגי ממשיכה, "ותמיד יש את הדברים הקטנים שאתה לא מסכים להם, והרסתי המון כלים בטעות עם החלבי והבשרי, כמעט הרסתי גם את התנור עם החוקים של החלבי והבשרי, אבל זה דברים שמתרגלים אליהם. בסך הכל, אין בזה שום מגבלות.
"ותמיד גרמו לי להרגיש טוב בבית. נגיד, הללויה שעברה לגור איתנו מאוד התעניינה בעולם שלי והיא גם באה לסרט... טוב, עזוב. הדתיים האלה, אני לא יודעת מה מותר לספר עליהם. אבל פתחיה, למשל, הלך להצגת היחיד של אבא שלי, 'חשבונית הנפש', שנחשבת שמאלנית כביכול וחטפה תגובות נזעמות מימין, וממש אהב אותה. בכלל, אבא שלי ופתחיה ממש אוהבים אחד את השני".
בקיטלוג עדכני, אפשר להגיד על איבגי שהיא בחורה מיוחדג'ת, רק בלי הצ'ופצ'יק של הפוזה הריקה. שחקנית אופי שלא דחוף לה להבליט אותו. עצמאית בשטח שלא צריכה לצעוק את זה כל דקה. הכי לא עופר שכטר שאפשר להשיג היום. בימים אלה היא בהכנות לעזיבה ראשונה של בית אמא במרכז תל-אביב לטובת דירת שותפים, יש לה חבר שלומד איתה בניסן נתיב כבר שנה וחצי והיא לא תוותר עליו אפילו בשביל ספיישל ב"דייט לסטרייט".
מה עם איזה תפקיד איכותי בטלנובלה, יש מצב?
"לא כרגע".
ולראות?
"אין לי טלוויזיה בבית, הרבה שנים כבר. זה אפילו לא בגלל העניין הדתי. פשוט יום אחד, כשאמא שלי עוד לא היתה דתייה, היא התקלקלה וזהו, מאז אין. אבל אני יודעת שעכשיו יש כזה קטע של טלנובלות ואני לא מזלזלת בזה. אנשים עושים ויש מקום גם לזה, כל עוד יש מקום גם לדברים אחרים.
"אבל גם להילחם בתוכניות הריאליטי האלה ובטלנובלות זה קשה וזה מביא אותך למקום מסוכן. כל הדברים האלה של הסיפוק המיידי, וזה קורה עכשיו וזה קורה באמת - גם אני מהופנטת לזה כשאני נקלעת לראות את זה. קשה להתנגד לזה, זה קטלני. ואתה חושב שפעם אנשים ישבו בקולנוע וראו רכבת מתקרבת אליהם מהמסך וברחו בפחד מהקולנוע. וזה כל כך עצוב שהיום אנחנו חייבים לראות מישהו שבאמת אוכל קקה בשביל שזה יעשה לנו את ה'יו' הזה. וזה מקשה גם על הקולנוע לעשות את ה'יו' הזה. מאוד קשה להתחרות בזה. זה קצת הבעיה שלי עם זה".
את מסכימה שאת פחות פרועה ממה שההורים שלך היו בגילך?
"כנראה. הדבר היחידי שהיה קרוב לתקופה פרועה אצלי עבר כבר בגיל 15".