אמנות ההתחברות
הלאה הפוסט-ציונות. יש להתנתק מכל אותם גורמים שמחבלים ומקשים על ההתחברות שלנו לעצמנו, לעברנו ולזהותנו
התנתקות והתחברות הן שני צדדים של אותו מטבע. ממה מוטב שנתנתק ולמה כדאי להתחבר? יש להניח שקוראי מדור זו לא יופתעו אם אמליץ להתנתק מהסינדרום הפוסט-ציוני, המחייב (כביכול בשם הנאורות והקידמה) ביטול - או לפחות הפחתה משמעותית - של המרכיב היהודי בקביעת זהותה הלאומית הישראלית. במקביל, ראוי שנתנתק מנגזרותיה ומגרורותיה הרעיוניות של הפוסט-ציונות, שהעיקריות שבהן הן הכמיהה לתקינות פוליטית והאמונה בנוסחה שלום-תמורת-שטחים.
יש חיבור טבעי בין השלוש הללו: הרי הפוסט-ציוני, בהתאם לצו האופנתי של התקינות הפוליטית, מבטל את משמעות ההבדלים האתניים והדתיים בין בני אנוש. הוא גם מייחס חשיבות מזערית לאתרים ולנופים שביסוד המורשת שעליה מושתתת הזהות האתנית-דתית, ועל כן לא יתקשה לוותר על השטחים שבהם הם מצויים.
אל מול אלה, הייתי מציב כיעדים שאליהם ראוי להתחבר (מחדש) את הערכים של הציונות האקטיביסטית הקלאסית, המחייבים חיזוק דעתני ובלתי מתנצל של המרכיב היהודי בזהות הלאומית הישראלית. לצד "ציונות בטעם של פעם" הייתי ממליץ לאמץ שוב את הנחישות והסבלנות שמגולמות באתוס "עוד דונם ועוד עז", ואת האמונה בנוסחה של שלום-רק-תמורת-שלום.
גם כאן החיבור בין הדברים טבעי. הרי הציונות האקטיביסטית מייחסת חשיבות מכרעת לייחודיותה של הזהות היהודית בחיים הפוליטיים. עבורה, האתרים והנופים של ארץ ישראל הם חלק בלתי-נפרד מהתהוותה, והחזקה בהם היא ציווי קיומי כמעט. על-פי גישה זו, מסירת חבלי מולדת ליריבים תיצור אצלם תחושת זלזול כלפינו, שתרחיק את סיכויי השלום. יהיו בוודאי כאלה שיראו בהמלצה זו מתכון רגרסיבי, המשקף תפיסות אנאכרוניסטיות שזמנן עבר. ערב ראש השנה אינני רוצה להיכנס לפולמוס עם יריבים פוליטים. אסתפק בהתרעה קצרה, והפניה מעט מפתיעה.
ניסיון הפוסט-ציונים לעקר את המרכיב האתני-דתי מהמציאות הפוליטית בישראל בשם ערכי הליברליות המודרנית, מקפל בתוכו פוטנציאל לא מבוטל להכשלה עצמית, ועלול להוביל למציאות שהיא ההפך הגמור מחזונם של חסידי התקינות הפוליטית.
פרנסיס פוקויאמה, היה מתומכיה הנלהבים של הדמוקרטיה הליברלית, שבחיבורו הנודע "קץ ההיסטוריה" לא רק הטיף לה, אלא אף ניבא - אולי באופטימיות יתרה – את ניצחונה על שאר צורות המשטר. במבוא לספר שכתב בעקבות הפולמוס שהתעורר, מציין פוקויאמה כי "הדמוקרטיות בנות זמננו מתמודדות עם אינספור בעיות חמורות", שמקור רובן בתופעות הקשורות להתנכרות וריקנות המאפיינות את תרבות הצריכה. אבחנה זה מביאה אותו להציב את השאלות הנוקבות הבאות: הייתכן שהדמוקרטיה הליברלית סובלת מסתירות פנימיות חמורות, אשר בסופו של דבר יחבלו ביכולת הקיום והתפקוד שלה כמערכת פוליטית? האם אדם שבא על סיפוקו המלא מהכרה אוניברסלית שוויונית בערכו בלבד אינו לוקה בחסר מבחינה אנושית ואף ראוי למידה מסוימת של לעג?. ואז מציב פוקויאמה אתגר לתקינות הפוליטית של הפוסט-ציונים:
"למרות שהדת, הלאומיות ומכלול המנהגים האתניים של עם ( או בכינוים הכוללני יותר "תרבות") נחשבו באופן מסורתי למכשולים להקמתם של מוסדות פוליטיים דמוקרטיים מוצלחים ... האמת הינה מורכבת יותר, שהרי הצלחתן של הפוליטיקה הליברלית והכלכלה הליברלית נשענת לעתים תכופות על צורות אי-רציונליות של הכרה, שעליהן הליברליזם היה אמור להתגבר. (האדם) שואף להכרה ולכבוד כבן אנוש, כלומר, כיצור בעל ערך עצמי ייחודי ומובדל בזכות תכונותיו הסגוליות. תפקודן התקין של דמוקרטיות מחייב היווצרות גאווה בלתי-רציונלית מצד האזרחים במוסדותיהם הדמוקרטיים, ופיתוח של מה שטוקוויל כינה 'אמנות ההתחברות', הנשענת על גאוות ההשתייכות לקהילות קטנות. לעתים קרובות קהילות אלה מבוססות על דת, אתניות, וצורות שונות של הכרה שהן פחות כוללניות מההכרה האוניברסלית עליה מבוססת המדינה הליברלית".
זהו אם כן המסר, זוהי אם כן ההזהרה: יש להתנתק מכל אותם גורמים שמחבלים ומקשים על "אמנות ההתחברות" שלנו לעצמנו, לעברנו ולזהותנו. לא רק כיסוד לשימור הלאומיות אלא גם כיסוד לקיום הדמוקרטיה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
