רווחה תמורת שטחים
ככל שגדל בישראל הפער החברתי, כך הסיכויים לצאת מהשטחים הולכים וקטנים. ארץ ההתנחלויות היא לא רק עובדה ביטחונית או תיאולוגית. היא בעיקר מדינת רווחה
בעוד תוכנית ההתנתקות של שרון תקועה ומצפה לחסדיה של תשס"ה, בתשס"ד מומשה תוכנית התנתקות אחרת. זו של נתניהו, שהביאה לפילוגה של ישראל בין עשירים לעניים.בין שתי תוכניות ההתנתקות קיימת זיקה הדוקה, כאשר ההתנתקות החברתית בולמת את מימושה של ההתנתקות המדינית.
המדיניות הכלכלית הביאה להתנתקות של העשירונים העליונים מהתחתונים. שוב אין מדובר בפערים או במצוקה, אלא בפילוגה של ישראל לשתי חברות, החיות בפלנטות אחרות. מדינה אחת לשני עמים – עשירים ועניים. הניגוד ביניהן הוא חד, ומאפיל על כל השסעים שהשיח הציבורי הישראלי אהב להשתכשך בהם: דתיים-חילונים, יהודים-ערבים וכו'.
העניים צוללים אל התהום, כשהם מפרפרים ומנסים לשווא להיאחז בחוטיהן הפרומים והמתפוררים של רשתות הביטחון החברתי. מובטלים שאין להם סיכוי למצוא עבודה, עובדי רשויות ששכרם "מולאם", חסרי דיור ומגורשי משכנתאות, אלפי צובאים על פתחי בתי תמחוי, וציבור ענק של רבבות עובדים המשכימים קום לעבודתם ונשלחים בסוף היום אל מתחת לקו העוני.
במרחק שנות אור מאזור הדמדומים של העוני נמצאת ישראל השבעה של העשירים, זו שחוגגת את חגיגת הצמיחה, שהפכה למסיבה פרטית של קומץ קטן והולך, זו שהדיוטי פרי הוא המכולת השכונתית שלה, זו המצויה במחירי הנדל"ן בלונדון יותר מאשר במחירי הלחם בישראל, זו שמשחרת לטרף שמציעה לה מדיניות ההפרטה, המעניקה לה נכסים ציבוריים בפרוטות.
ואולם, הניגוד המתעצם בין עושר ועוני, המייצר אוכלוסיות נואשות וחסרות סיכוי, מאיים על המשך השיטה. לפיכך, בתשס"ד ראינו מעין היפוך לולייני. האוצר יצא לפתע נגד החמצן של הקפיטליזם הישראלי: הבנקים. המתקפה עליהם העניקה לו מראית עין חברתית, מעין היענות למצוקותיו של האדם הקטן. אלא שבפועל מהלך זה הסווה את האסטרטגיה של הרחבת הבסיס של ישראל העשירה תוך הגדלת הפער בינה ובין ישראל הענייה.
ככל שגדל בישראל הפער החברתי, כך הסיכויים לצאת מהשטחים הולכים וקטנים. ארץ ההתנחלויות היא לא רק עובדה ביטחונית או תיאולוגית; היא בעיקר מדינת רווחה, המחליפה את זו שחוסלה ממערב לקו הירוק. שירותי חינוך, בריאות, אפשרויות דיור ותשתיות ברווחה ובאיכות שאינם מוכרים בישראל, מוצעים למי שיהגרו לארץ ההתנחלויות. הכיבוש הפך אפוא למנגנון פיצוי לעניים הישראלים, המאפשר להם להגיע לרמת חיים אנושית הנשללת מהם בישראל הריבונית.
כאן טמון ההסבר לפרדוקס של הפוליטיקה הישראלית: תמיכתם של העניים במדיניות הימין, החוזרת ומנשלת אותם. דרך ארץ ההתנחלויות, הימין מעניק לעניים לפחות סיכוי לשיפור רמת חייהם. השמאל הישראלי, הדוגל במרץ במדיניות ההפרטה אך מציע להסתלק מהשטחים, נתפס בעיניהם כאויב חברתי המאיים על הסיכוי לרווחה.
ככל שההתנתקות החברתית בישראל תגדל, כן יקטנו סיכוייה של ההתנתקות המדינית. השטחים אינם אידיאולוגיה הם מנגנון פיצוי חברתי, אם לא שוחד של ממש, המשפיע על תוצאות הבחירות בארבעת העשורים האחרונים.
ככל שהנואשות החברתית תחריף, תתעצם ההיצמדות לשטחים. לפיכך, התנאי להתנתקות מדינית הוא התחברות חברתית. ישראל המפוצלת בין עניים לעשירים היא המתכון להמשך הסטטוס-קוו המדיני והחברתי. מי שמעוניין בקידום ההתנתקות, ולא רק מעזה וצפון השומרון, אלא מהשטחים בכלל, חייב לנקוט מדיניות שתבטל את ערכם כמנגנון פיצוי למעמדות הנמוכים. זאת באמצעות כינון מדיניות רווחה עדכנית, שתבטיח צדק חלוקתי, סולידריות חברתית וכבוד אנושי.
הכחשת הזיקה שבין החברתי למדיני, לה שותפים השמאל והימין, היא אחד מהיסודות המבטיחים את המשך הכיבוש מבחוץ והנישול מבפנים. המפתח לשינוי מצוי אפוא במדיניות שלא נוסתה עד כה: "רווחה תמורת שטחים".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
