מארז המחשב: דרוש דמיון
בניגוד לסגנון הלבוש של סטיב ג'ובס, המחשבים שיצאו תחת ניצוחו ממפעלי אפל מצטיינים בנוכחות אלגנטית קרירה, שדי מכתיבה את הטון בתעשיה. לגבי ההצלחה במכירות, כאן צריך להיות מסויגים במקצת. מי ישנה את העיצוב המשעמם והדלוח של מארזי ה-PC?
המחשב האישי נעשה Commodity, מוצר נטול יחוד, ללא אופי אישי, ללא סגנון. להגיד על PC שהוא "קול", זה כמו להאשים את ביל גייטס בסקס אפיל, את סטיב ג'ובס באלגנטיות ואת לארי אליסון בצניעות.
קופסת הפח המטופשת, שאף אחד לא היה מכניס הביתה על תקן ארגז כלי עבודה, ממשיכה לככב בסלון או במשרד, כאשר מעכוזה המלבני משתלשלים חצי תריסר כבלים שונים ומשונים, ובחזיתה (לפעמים) מודבקת פיסת פלסטיק, שאמורה להביע עיצוב מתוחכם.
תשכחו לרגע שמדובר במכשיר הכי חכם בבית, בעוצמת עיבוד נתונים שהיתה מקצרת את פרוייקט "מנהטן" בחצי הזמן ומפצחת את קוד "אניגמה" מהר יותר משהרמן גרינג למד לצרוח "הייל היטלר". אם לא הייתם יודעים למה היא מסוגלת, האם הייתם מרימים קופסה כזו מערמת האשפה של השכנים לפני שהזבלנים מגיעים?
בימים אלו IBM חוגגת 40 שנה ל-Mainframe הראשון. בכל פרמטר שאפשר לחשוב עליו, ה-PC בן השנתיים שמונח על שולחן העבודה שלי מנצח את System/360 ביחס של 1000:1 לפחות - בכמה נושאים גם ביחס של מיליון לאחד. ורק בנושא אחד ה-Mainframe המיתולוגי מנצח בגדול: בעיצוב. "הענק הכחול" הרבה יותר יפה מ"הננס החום" שלי. בושה.
כמו טלוויזיה רק יותר יקר
אני זוכר לפחות שני גלים של ניסיונות לשנות את תמונת המצב ללא הצלחה. בסביבות 1994 המוטיבציה היתה ניסיון להעביר את ה-PC לסלון האלגנטי, ואז ראינו כמה יצרנים מרכזיים (כולל Acer, טושיבה ואחרים) מזוודים את ה-PC הביתי בקופסה "מיוחדת".
בדרך כלל המעצבים שאבו את השראתם ממכשירי בידור ביתי אחרים, כמו טלוויזיות, והתוצאה הבלתי נמנעת היתה שילוב של מארז מסורבל עם תג מחיר גבוה - ותדמית שהיא ההפך הגמור מקוליות. כמו טלוויזיה בורגנית ממוצעת, רק הרבה יותר יקר.
אחר כך חזר סטיב ג'ובס לנהל את אפל והמסר שלו היה "העיצוב מוכר". ולפעמים אפילו Function Follows Form. בניגוד לסגנון הלבוש שלו, המחשבים שיצאו תחת ניצוחו ממפעלי אפל מצטיינים בנוכחות אלגנטית קרירה, שדי מכתיבה את הטון בתעשייה.
לגבי ההצלחה במכירות, כבר צריך להיות מסויגים במקצת. כל המחשבים של אפל סובלים מבעיה יסודית משותפת - הם מקינטושים. לא משנה כמה נסביר שהתואר מקינטוש הוא סוג של ציון לשבח, אתם לא תקנו משהו שאינו PC כשר למהדרין, נכון?
אני לא יודע אם זה סוג של מזוכיזם או של חוכמת הנסתר, אבל רק 3 מכל 100 קונים השתכנעו בעשור האחרון להעדיף מקינטוש - וגם אלה רק בגלל שהם כבר רגילים ובגלל ש"לא מלמדים כלב זקן טריקים חדשים". וחוץ מזה, אלגנטיות קרירה אינה תיאור מתאים להצהרת האינדיווידואליזם של מרבית הקונים. "צעקנות מושכת תשומת לב" קולעת יותר.
תרגילים ביחסי ציבור
בשנתיים האחרונות התפתחה בארה"ב תעשיית "מחשבי בוטיק", שמנסה לעשות את כל מה שנחשב לחסר טעם במיינסטרים. מחשבים במארזים שקופים, עם תאורת דיסקוטקים פנימית וצביעה חיצונית בסגנון Hot-Rod.
הרבה להבות אש, מפלצות, מסכות ברזל ואגרופי פלדה. לא בדיוק הטעם שלי, אבל אלה אינם מחשבים לחאטיירים שלא נשארו "צעירים ברוחם" אחרי ששיבה החלה לצוץ בתלתליהם המתדלדלים.
אינטל, מצידה, מנהלת מזה שנים תחרות עיצוב מקורי של PC, אך את הפרסים לוקחים מעצבי הבית של חברות גדולות יחסית, שאפילו לא חושבות להכניס את הדגמים הזוכים ליצור סדרתי. הן מתייחסות לתרגיל כמו שמתייחסים למכוניות תצוגה בתעשיית הרכב. תרגיל ביחסי ציבור. בושה.
אז מה נשאר לנו? לנסות ולבנות את ה-PC שלנו במו ידינו, תוך שימוש בדמיון יוצר וברכיבים קצת פחות סטנדרטיים. זו מין אופנת מחתרת, שהחלה מתפשטת בציבור הגיקים הישראלי אחרי שמיליונים כבר נדבקו בה בכל העולם, מיפן עד פינלנד ומאוסטרליה עד ברזיל.
תנו מקום לדמיון
יש כבר חברות נישה שמייצרות רכיבים מיוחדים לחברי המחתרת הזאת. מאווררים גדולים, נצנצים של LED ונורות UV פלורוסנטיות, רכיבי זיווד וספקי כוח שאפשר להתאימם לקופסאות לא סטנדרטיות. חובבים לא יכולים לעשות הרבה מעבר למשחקי זיווד - הם צריכים להכניס לקופסה לוח אם תיקני, כרטיסי הרחבה סטנדרטיים, מחברים וכבלים אותם ניתן להשיג בחנויות.
ובכל זאת נשאר מקום רב לדמיון ולהפגנת מיומנות טכנית. במחשבים שראיתי עד כה משתמשים הרבה בפרספקס שקוף, באלומיניום צבעוני, בזכוכית - ובאוסף אקלקטי של חלקים מוזרים שנגאלו ממחסני הגרוטאות.
רובם קופסתיים, משום שהכי קל לזווד רכיבים סטנדרטיים בתיבה ישרת זוויות. אבל יש גם פתרונות מאתגרים יותר, כמו מגדלים עגולים, מחשבים התלויים על הקיר כמו תמונה תלת מימדית, פירמידות וכדומה.
בקיצור, עם מעט דמיון והשקעה כספית גם המחשב שלכם יכול להראות הרבה יותר טוב.
לפנייה לכתב/ת 
