הלכה הבושה
בכל פעם שקפצתי אל שושי, השכנה, אמא שלה פתחה את הדלת ולחשה "ששש... יש לה שיעור פרטי". וכשעמדתי ללכת, אמא שלה ליוותה אותי לדלת ולחשה "ששש... אל תגלי". כיווצתי את המצח. חזק. ה"ששש..." השני היה לא ברור ולא מובן.
"למה אמא שלך שומרת את זה בסוד?" שאלתי את שושי, "זאת בושה?" "אולי זאת לא בושה", היא הטעימה, "אבל בטוח שזה לא כבוד כזה גדול". אחר-כך היא הנמיכה קולה וגילתה לי שזה לא משנה כמה היא תחרוש ותדגור בעזרת מורים פרטיים, היא אף-פעם לא תהיה כמו כולם מפני ש"גילו אצלי בעיה".
"איזו בעיה?" חלפה בי צמרמורת, "בעמוד השידרה? בדם?" "לא, הרבה יותר חמור", קוננה. "זה לא משהו גופני שאפשר לתקן. זה איך שהמוח שלי עובד. ואמא שלי אומרת שאם מישהו יגלה ויפיץ בשכונה, וכולם יחשבו שזה דפקט שעובר במשפחה, אז אחותי הגדולה לא תצליח להתחתן".
אחותה הגדולה של שושי, שכחתי לספר, היתה בעייתית ביותר. מיום שמלאו לה י"ח שנים, כל בני המשפחה הלכו על בהונות, עטפו אותה בצמר גפן והלבישו אותה ברוב חן, העיקר שתצליח להתחתן.
שנים אחדות לאחר מכן היא הצליחה, והיא אפילו "התחתנה מצוין", כדברי הוויבערס של השכונה. בעלה היה איש עסקים מהגליל, ועד מהרה היא העבירה לשם את הוריה ואחותה. כך קרה שהקשר בינינו נותק, ולמרות שהגליל יותר קרוב מאמריקה, לא שמעתי עליה דבר עד לפני חודשיים-שלושה, כשביקרתי במכון יוקרתי שמאבחן ליקויי למידה. הגעתי לשם עם רוח קרב. שמעתי שהאיבחון יקר ושהפך לנחלתם של עשירים בלבד.
עטיתי הבעה של עיתונאית חוקרת, אבל מי פתחה לי את הדלת?
אחותה הגדולה של שושי. זו שהתחתנה מצוין. מסתבר שהיא עובדת כאן, כמזכירה של בעלת המכון, שהיא אחותה הקטנה. "איזה מזל", לקחתי נשימה עמוקה.
"איזה מזל שכיום הורים כבר לא מתביישים ולא חוששים לשלוח את ילדיהם לאיבחון. איזה מזל שכיום מאבחנים ליקויי למידה ועוזרים לילדים להתקדם".
"באמת מזל", הנהנה האחות של שושי. "אם ההורים של היום היו מתביישים, כמו ההורים שלי, ממה היינו מתפרנסים?"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
