והגיתי בו

זרים יגדירו אותי ואת שכמותי על דרך השלילה והנבדלות. לפעמים קל יותר עם זרים: הם יודעים היטב מיהו יהודי, והם יודעים שהוא אנוס להיבדל מסביבתו גם אם בצאתו אליה הוא נוהג על פי כללי הזהב של המאה ה-19, גם אם הוא נטמע מבחינה תרבותית ופוליטית. תמיד יהיה זר.

עם קרובים ומודעים, מכרים ובני השבט – איתם קשה יותר. אלה, מכוח האינטימיות ותחושת השותפות, תמיד יבואו בטענות: מה את אומרת בעצם כשאת אומרת שאת יהודיה? כשרות את שומרת? ומה עם שבת? ונישואין? וקבורה? ועמדותיך בעניני דת ומדינה ודת ואדמה ודת ושוויון האשה? ולבית כנסת את הולכת? לא? אז איך –

ומה שאמור להיות דיאלוג מסתיים באי הבנה מוחלטת של שני הצדדים, ולפעמים בוקעת מעומק הלב אנחה עמוקה ויהודית בעליל, אבל איתה כשלעצמה אי אפשר לקדם את הדיון.

כוחה של מילה

והנה פרדוקס ראשון: יהדות היא הדת המונותאיסטית הראשונה שהאמינה בכוחן של מלים ובכוח הטקסט לברוא עולם וחוקיו. לא המלים בראו, יאמר מייד מי שיאמר, כי אם האל: אבל האל הזה, שאין לו צורה ואין לו דמות ואת שמו אסור לשאת לשווא, האל הזה כלל אינו נושא לשיח בין אדם לבין חברו. היחס העמוק, הפרטי והחד פעמי שבין אדם לאלוהיו, מן הראוי שיישאר ביניהם ולא יהיה נחלת הציבור. רק על המלים אפשר לדבר, להתדיין, לריב או להסכים.

והנה, גם המלים אינן שוות לכל נפש. כתוב "והגית בו". לא כתוב – למד על פה, ציית באופן מיכני, הייה חסיד עיוור. "והגית" משמע, "ופירשת", שכן אין קריאה של טקסט ללא פרשנות אישית של הקורא. להיות יהודי פירושו להיות אדם קורא, וקורא ביקורתי. זו לא רק הדת המונותאיסטית הראשונה בעולם, זו גם דת שמחייבת אוריינות.

ואיך אפרש? במגוון הכלים שפיתחו אבותינו במשך אלפי שנים, כלים שמרוב רצון להנחיל את הטקסט בפשטותו לדורות הבאים, הלכו והסתבכו, התקבעו והתאבנו לגמרי – אבל גם היו לנחלת הכלל, או בכוח ההגיון והשכל הישר בלבד? או בדרך חתחתים שכל אחד אנוס לסלול בעצמו, שכן "הגית" מניח כבר את קיומה של חשיבה עצמאית ואישית?

כשאדם מחפש את יהדותו בלי תיווך של מערכת קלריקלית נושנה, מסואבת ועיקשת, לרוב לא ימצא תשובות טובות. לרוב תהיה יהדותו מסע של חיפוש. כבר שנים הרבה שאני קוראת ומחפשת.

עמוק מכל מפרשיו

אין כמעט יום בחיי שאין בו זמן לתנ"ך. את "והגית" פירשתי בפשטות: יהדותי מחייבת אותי ללמוד. כל הזמן, בלי חופש גדול. את עול המצווה הזאת אני מקבלת באהבה ובהכנעה, כי הטקסט לעולם יהיה גדול ועמוק מכל מפרשיו, בין אם אאמין בהיררכיות של מפרשים ובין אם לאו.

אבל מה אני למדה ממנו? מה חשוב יותר ומה חשוב פחות? האם בשינון מדוקדק של הלכות המשכן אהיה יהודיה טובה יותר, או בלימוד על פה של תולדות המלכים באשר הם, או בפרשנות חדשנית של ספר איוב, או באמירת פרקי תהילים כל יום? או שמא – וזו רק הצעה – צריך להתחיל ב"ועשית הישר והטוב בעיני ה'".

וכשמתחילים שם מבינים שאין מדובר בהמלצה אלא בחובה קטגורית. באחריות אישית למוסר אישי, שרק קוי המתאר שלו מצויים בטקסט. וכן, באחריות מתמשכת לפרשנות הראויה. כשבורא עולם מצווה שלא לגזול ולא לעשוק, האם זה כולל אדמות של פלסטינים או לא? כשהוא קובע – באיסור מוחלט – שהרצח אסור לחלוטין, כיצד ייתכן שהיו בינינו רבנים שהתירו את דמו של ראש ממשלה? ומה גובר על מה, עשרת הדברות או פולסא דנורא? ומה ראוי יותר, האדם או האדמה? לבנות משכן או להשכין שלום? לזכור את אשר עשה עמלק, או להיטיב עם גר, יתום ואלמנה?

אלה לא שאלות מופשטות או רחוקות. הן חלק מחיי היום יום שלי, חלק מאותה אחריות כוללת ומתמדת שלי כיהודיה למחשבה שנשענת על יסודות המוסר שהם שלי בעליל, גם אם הפכו אוניברסליים. אם אדם הוא יהודי באמת, אין לו כלל אפשרות להתנער מן האחריות הזאת. היא אישית לחלוטין והיא מתמדת, והיא-היא העול האמיתי.

אוהבת כמוני

אבל אני לא נושאת בו לבד. היהדות היא גם הדת הראשונה שכתבי הקודש שלה מכירים בקיומם של תהליכים היסטוריים מחד, ובשותפות גורל היסטורית מאידך. עוונותינו ירדפו אותנו עד שילשים וריבעים, ובצידם נוכל להתנחם באבות-אבותינו, ולדעת מנין אנו באים ולאן אנו הולכים – ובפני מי אנו עתידים לתת את הדין. ובאמת היינו עפר ונשוב אל עפר, אבל מה שמעניין באמת היא כל הדרך הרוחנית-המוסרית שעקרונותיה מאירים מן הטקסט, בין חומר לחומר.

בשלב זה של חיי, בעודי מחפשת, אני מעדיפה לחשוב שאת הדין צריך לתת יום-יום גם בפני אדם. כלומר, לא רק בתוך נפשי פנימה, אלא גם בציבור. כשאני מבקשת לדעת מה ישר ומה טוב בעיני האל, אני אמורה להישיר קודם כל מבט אל האדם, אל זולתי – ולסור מרע שיפגע בו. אחר כך אפשר להמשיך ולחפש לא רק עקרונות אלא גם הנחיות לפעולה טקסית בחיי היום יום. מכל מלמדי בשרשרת אינטלקטואלית מדהימה, אני מוקירה תודה לרבי עקיבא. "ואהבת" שלו הוא הניסוח הקשה ביותר של אחריות מוסרית שאפשר להעלות על הדעת, אבל גם היהודי ביותר. ולא, אין בו הגדרה מדוייקת של "מיהו רע", וגם לא נאמר שרעי הוא יהודי בהכרח.

כבר שנים רבות לא הייתי בבית כנסת. איסור שתיית יין נסך חשוב בעיני פחות מאיסור הלנת שכר. האורתודקסיה שאיננה מבחינה בין קלה לבין חמורה, אינה מדברת אלי ואל שכמותי. היא מוקיעה אותנו מתוכה בבוז, אנו בתורנו בזים לה, ודיאלוג – אין. במבט מרוחק, אני רוצה להאמין שאלה סימני הזמן, עוד חוליה היסטורית אחת, נבוכה ומבולבלת, שבעקבותיה עוד נשכיל לחיות זה בצד זה מתוך פלורליזם וכבוד הדדי. כי אפשר לחיות מתוך סכסוך ומחלוקת ואי הסכמה גם אחרי שבית המקדש חרב, אבל בכל זמן נתון, אינני יכולה לאהוב את רעי מבלי לכבד אותו ואת אמונותיו. כפי שאני מבינה את הטקסט, לרעי ולי יש אחריות משותפת לביעור הרוע מן העולם. אי אפשר לעשות זאת לבד. לא נוכל לעשות זאת יחד בלי כבוד הדדי לאדם באשר הוא אדם, באשר הוא נברא בצלם. ועל כל היתר, עכשיו ובשנים הבאות, נמשיך להתווכח.