קול קורא לנדוד, לנדוד

הנחליאלי הלבן נחשב למבשר סתיו ומופיע כך גם בשירים ובספרות. אך האמת היא כי נחליאלים ממינים שונים, כולל אלו הלבנים, מתחילים את מסע נדודיהם מצפון אירופה וצפון-מערב אסיה כבר באמצע יולי, וחולפים ברבבות ברחבי הארץ במהלך אוגוסט-אוקטובר.

מרבית הנחליאלים עוברים את ארצנו בדרכם לאפריקה, שם הם שוהים במהלך החורף. חלקם הקטן, אם כי מדובר באלפים, נשארים לכבור כאן את החורף. 

הנחליאלי הוא סוג בסדרת ציפורי השיר שבה מספר המינים הגדול ביותר מבין כל סדרות הציפורים. לנחליאלים מקור ארוך ודק, המעיד עליהם כי הם ציידי חרקים מצוינים. הם מאופינים ברגליים עם ארבע אצבעות ארוכות המאפשרות להם תנועה מהירה על הקרקע, וזנב ארוך המאזן את תנועתם ומשמש גם לאיתות בין פרטים השומרים על תחומי מחייתם.

באזורים שבהם יש ריבוי מזון, כמו רפתות ומזבלות, יהיו תחומי המחיה קטנים מאוד וניתן יהיה לראות עשרות נחליאלים צדים זה לצד זה. במקומות שבהם כמות החרקים קטנה, ישמרו הנחליאלים על תחומי מחיה גדולים יותר ואף יגנו בזוגות על תחום מחייתם.

הזוגות מורכבים מפרט דומיננטי ופרט נוסף שאינו דומיננטי ויכול להיות צעיר/מתבגר או נקבה. למרות ההתבדלות לתחומי מחיה שבה נוהגים הנחליאלים בשעות היום, הם הופכים חברותיים מאוד לעת ליל. כבר בשעות אחר הצהרים מתקבצים עשרות נחליאלים יחדיו ועפים לנקודות לינה משותפות. בנקודות הלינה עשויים להתקבץ אלפי נחליאלים ללינה משותפת. נקודות אלו יכולות להיות גם על עצים במרכזי ערים ובתוך יישובים. הלינה המקובצת מקנה הגנה מסוימת מטורפים, ואפשר גם נקודה להחלפת מידע אודות מקורות מזון.

החסידה הלבנה מפורסמת בנדידתה המרשימה מאירופה לאפריקה וחוזר חלילה. 

את שמי הקיץ והסתיו של ארצנו חוצות מדי שנה כחצי מיליון חסידות

 לבנות העושות דרכן לאפריקה. החסידות מסתייעות לנדידתן בזרמי אוויר חמים העולים מפני הקרקע. בכנפיהן הרחבות הן "רוכבות" על גלי החום ועולות עד לנקודה שבה מפסיקים הזרמים העולים, משם הן גולשות, מאבדות גובה אך מרוויחות מרחק, עד לנקודה הבאה שבה מתקיים זרם עולה של אוויר חם. באופן זה יכולות חסידות לעבור קילומטרים רבים ללא שימוש בחבטות כנפים, פעולה הצורכת אנרגיה רבה.

משדרים לויניים שחוברו לגבן של חסידות לימדו אותנו רבות על דרכי נדידתן, על אזורי החריפה שלהן ועל משך הזמן שבו שהו בכל תחנה. מידע זה מסייע רבות בהגנה על מין זה ועל מינים נודדים אחרים. ללמדנו כי כאשר מדובר במין שנודד על פני יבשות, אין זה מספיק להגן רק על אזור הקינון והדגירה, יש צורך לשמור גם על נקודות "תידלוק" ושהייה לכל אורך מסלול הנדידה.

השק שעל שמו קרוי העוף, ממוקם במקורו התחתון ומסייע לו ללכידת דגים שהם עיקר מזונו.

השקנאי המצוי לוכד דגים בשיתוף פעולה בין חברי הלהקה. הם שוחים בחצי גורן כאשר רגליהם הטבולות מגרשות דגים לאזור רדוד יחסית. בהינתן אות

סמוי, צוללים השקנאים כ"איש אחד" ושולים את שללם. שיטת ציד זו הופכת אותם למזיק לחקלאות המדגה בארצנו.

האוכלוסיה המקננת במזרח-אירופה נודדת דרך ארץ ישראל, בעיקר לאורך עמק החולה ועמק הירדן. בעבר התקיים בעמק החולה אגם טבעי וגדול שבו יכלו השקנאים הרבים להיזון בדרכם לאפריקה. למעשה, היתה זו תחנת התידלוק האחרונה, לפני חציית המדבריות של דרום הארץ וצפון אפריקה. אך אגם החולה יובש, כחלק ממפעלי הציונות שהתקימו בשנותיה הראשונות של המדינה, ובריכות הדגים הקיימות בעמק החולה מייצרות דגים כענף מסחרי לכל דבר.

שתי העובדות האחרונות הביאו להתנגשות בין החקלאי לטבע. לאחרונה, עם הצפת קטע קטן מאגם החולה הקדום (האגמון), נמצא פתרון המאפשר לשני הצדדים לחיות זה לצד זה. דייגי העמק, בסיוע רשות הטבע והגנים, מעבירים בעונת הסתיו דגים שאינם מסחריים לאגמון. השקנאים ניזונים שם, אינם פוגעים בבריכות הדגים ויכולים להמשיך את דרכם על בטן מלאה עד ליבשת אפריקה, שם הם עוברים את החורף. 

מרבית המינים בסדרת החופמאים, הידועה גם בשמה העממי עופות גדה וביצה, מבצעים מסלולי נדידה מרשימים של אלפי קילומטרים בכיוון אחד.

שטחי הקינון של החופמאים ממוקמים הרחק בצפון כדור הארץ והם נודדים בתעופה אקטיבית (כלומר, בתנועת כנפיים נמרצת) את כל המרחק עד ליבשת אפריקה, בחלק מהמקרים עד לדרום היבשת.

מרבית הנדידה נעשית בשעות החשיכה. בשעות אלה אין הנודדים חשופים לעופות דורסים, הנודדים אף הם אך מעדיפים את שעות היום המאפשרים תנאי דאייה. שעות הלילה קרירות והעוף המייצר חום רב בעת התעופה האקטיבית, יכול לאבדו בקלות יתרה לסביבה.

הנדידה בלילה נסמכת על ניווט כוכבים. במקרים רבים נודדים החופמאים בלהקות ושומרים על קשר בתוך הקבוצה על-ידי השמעת קולות אופיניים לנדידה. קולות אלו שונים מהקולות היומיומיים שאותם ניתן לשמוע ליד מקווי המים.

החופמאים, בעלי רגליים ומקורים המותאמים לעומקי מים שונים או לגדות חשופות, מנצלים את שעות היום לעצירה סביב מקווי מים או שדות פתוחים. שם הם יכולים להיזון ולחדש את מאגרי השומן המהווים את עיקר "הדלק" להמשך הנדידה. בתחנות תידלוק כאלו ניתן לראות בו-זמנית מינים רבים של חופמאים. המקומות המועדפים בארץ - עמק החולה, עמק בית-שאן, חוף הכרמל ואילת.

• הכותב הוא אקולוג מרחב כרמל, מחוז צפון, רשות הטבע והגנים