כולם בשביל אחד?

נמאס כבר לחזור על המנטרה שהקולנוע הישראלי הפך לאחרונה מילד דחוי למלך הכיתה, מברווזון מכוער לברבור יפה כנף. נמאס, אבל איזה תענוג זה, ואף פעם אינה פעם אחת יותר מדי. כמות, פרסים, ביקורת מפרגנות, והכי חשוב – צופים הצובאים בהמוניהם על הקופות. למעשה, רק דבר אחד יכול לשבש את החגיגה הגדולה של הקולנוע הישראלי: טקס האקדמיה הישראלית לקולנוע, חלוקת פרס אופיר זאת אומרת, שייערך הערב (ב', 20:45, ערוץ 2) במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב.

בשנים הקודמות התאפיינו הטקסים הללו – שנוהלו, דרך אגב, באופן חובבני ומתרפס – בבכייה על "מצב הקולנוע הישראלי" ובהצבעה כמעט גורפת של חברי האקדמיה בעבור סרט אחד. לשיאה הגיעה שערורייה זו אשתקד כאשר 11 מבין 13

פרסים המחולקים לסרטים עלילתיים נפלו – וגם בחירה זו אפשר להתווכח עליה – בחיק "האסונות של נינה" בבימוי שבי גביזון. שניים נוספים, בהם הפרס לשחקן המצטיין, אריה אליאס, הלכו ל"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" של רענן אלכסנדוביץ'. למעשה, הכריזו אז חברי האקדמיה, שום סרט אחר לא היה ראוי בשום קטגוריה שהיא. ועם הקרדיט המפוקפק הזה שהם עצמם העניקו לקולנוע הישראלי, ציפו שם מן הסתם שהצופים ימלאו את האולמות בהם הוקרנו הסרטים שנדחו על ידם.

זה, כמובן, לא קרה (למעט "הכוכבים של שלומי" שכתב וביים שמי זרחין, ואשר הביא לבתי הקולנוע כ-60 אלף צופים). על רקע זה, את מי באמת צריך לעניין חוק הקולנוע אם חברי האקדמיה עצמם מכריזים כי בכל שנת 2003 נעשה כאן רק סרט נחשב אחד?

הטקס הערב צפוי אפוא להיות מסקרן במיוחד, לא רק משום שלל הסרטים המתמודדים, אלא, ובעיקר, נוכח דפוס ההצבעה של אוחזי כרטיס החבר באקדמיה. האם גם הפעם ישלטו העדריות, הברנז'איות והקליקאיות, או שהפרסים השנה יפוזרו בין מספר סרטים – ולא שאין למי לתת מה. לו יחזור על עצמו סיפור "האסונות של נינה" (אך גם "חתונה מאוחרת" ו"כנפיים שבורות" בשנים שלפניו), מן הראוי יהיה לערוך בדק בית יסודי באקדמיה, כולל שינוי שיטת ההצבעה. אך אם יהיה הפעם סרט השנה רק אחד משלל זוכים (ולא זוכה כמעט יחיד בכל הפרסים), סימן הוא שמשהו טוב קרה לא רק לקולנוע הישראלי אלא גם לחברי האקדמיה – הם התבגרו.

בלי "מדורת השבט" בבקשה

לראשונה בתולדות הפרס ניתן להרכיב רשימת מועמדים אלטרנטיבית – אחת, או יותר – שתהא שונה בתכלית מזו שעליה הכריעו טופסיהם של חברי האקדמיה. לו צריך היה מי שפה יושב ומקליד לבחור את הסרטים הישראליים הטובים של השנה, אלה שמתוכם היתה נבחרת החמישייה הסופית, היתה רשימה זו כוללת את "עטאש – צימאון", "אור", "הכלה הסורית", "אושפיזין", "סוף העולם שמאלה", "מטאליק בלוז" ו"שנת אפס". דווקא "מדורת השבט" – הפייבוריט לזכייה הערב, שעל מידת הצלחתו בקופות עד כה יכולה להעיד העובדה שמפיקיו טרם פרסמו נתוני צופים – אינו נכלל במכסת המועדפים האישית הזו.

זכייתה של גרסת הכיפות הסרוגות ל"כנפיים שבורות" כאמור ודאית כמעט הערב. למעשה, האיום היחיד עליה בא מצדו של "מטאליק בלוז" האנדרדוג של דני (נוקיו) ורטה. לעומת זאת, לא בטוח שבקרב על פרס הבמאי המצטיין לא יאלץ יוסף סידר ("מדורת השבט") להותיר את נאום התודה מקופל בכיסו. סיכוייו אמנם גבוהים, ועל נטיותיהם העדריות של חברי האקדמיה כבר הרחיב כאן הדיבור, אבל הוא כבר זכה בעבר (על "ההסדר"), ומולו הלוא מתמודדים קרן ידעיה ("אור") ותאופיק אבו וואיל ("עטאש – צימאון"), שסרטיהם קצרו שלל פרסים בעולם, עובדה שחברי אקדמיה המכבדים את שליחותם יתקשו להתעלם ממנה.

האירוע המרגש של הערב יכול להירשם כאשר דנה איבגי, זכייה ודאית, תעלה לקבל את הפרס המוצדק שלה בעבור הופעתה ב"אור", ורגע-שניים אחריה יעפיל אל הבימה אבא משה לאסוף את "אופיר" השחקן המצטיין שלו על "מדורת

השבט". מצד שני, לא בטוח שחברי האקדמיה העדיפו את החגיגה המשפחתית הזו על פני הענקת הפרס לשולי רנד, למשל, על גיחתו המבורכת לקולנוע מנבכי העולם החרדי ב"אושפיזין". שלא לדבר על מכרם חורי, שחקן ענק, העושה תפקיד נהדר ב"הכלה הסורית", עוד מקופח אקדמיה אחד (אף שהבימאי, ערן ריקליס, דווקא קטף לו מועמדות). כך שבהחלט ישנה אפשרות שאחד משני האיבגים יישאר הערב על כיסאו. ובכל זאת, הימור – משה איבגי. העדפה אישית – רנד/חורי.

הכל פתוח

מאבק צמוד – הכל לכאורה, כמובן, שכן שיטת ההצבעה באקדמיה היא כזו שהזוכה כבר נבחר מרגע שהוכרזו חמשת המועמדים הסופיים – מתקיים בקטגוריית התסריט. כאן, האמת, הכל פתוח. בעבר נטו חברי האקדמיה להעניק את פרסי הבימוי והתסריט – שעליהם חתום, בדרך כלל, אותו אדם – ליוצר הסרט הנבחר. במקרה כזה, סידר איז דה מן. ואולם, אם בכל זאת הופעלו כאן שיקול דעת ותבונה, הפרס צריך לנוע בין שולי רנד ("האושפיזין") לדני (נוקיו) ורטה ("מטאליק בלוז"), שכבר קטף את פרס התסריט בתחרות וולג'ין. מצד שני, לובי חזק יש גם לסרטו של איתן פוקס, "ללכת על המים", שהתסריטאי שלו, גל אוחובסקי, הוא איש מחובר ומתוקשר. כיוון שזוכה יש רק אחד, הנה אפוא: הימור – "מטאליק בלוז". העדפה אישית – כנ"ל.

מה יעלה בגורלן של כל ההתנבאויות וההעדפות הללו ייוודע בתוך כמה שעות. מה שכן, עוד פרס אחד, לא שולי כלל, גם הוא ודאי (כמעט). זהו ה"אופיר" לצלם המצטיין שעתיד ליפול בחיקו של אסף סודרי בעבור מלאכתו המופלאה, אין מילה אחרת, ב"עטאש – צימאון". על הסרט הזה, הטוב בסרטים הישראליים של השנה, ייכתב כאן בהרחבה מתישהו, אינשאללה, בקרוב. זאת, אם אמנם יתעשת אחד המפיצים המקומיים וייטול אותו תחת חסותו.