אנטליה, גם כן דיל - חלק ב'

תקציר אירועי הפרק הקודם: האמא והילד נופשים באנטליה. בבוקר היום השני הם יוצאים עם עוד ארבעה אנשים לטיול ג'יפים. הלנדרובר איטי וישן. ילמז, הנהג, משוגע וצחקן.

אנחנו בחניון ענק מאולתר, בין גבע והר. עשרות טרקטורונים וג'יפים, כולם מאובקים, מחכים לנוסעיהם שמצאו עצמם טובלים באושר ובצעקות חדווה באגם קטן שהתהווה ממפל גדול, במה שכל תיירן מתחיל היה מכנה שכיית חמדה. ילמז נתן מיד את האות, הוריד בגדיו, נשאר בתחתוניו, וקפץ מאושר למים הקפואים. הטטרי השתקן חילק לנו אבטיח שצונן כראוי במים, ואנחנו טבלנו קלות את הרגליים. זה בהחלט הספיק.

היינו שם קרוב לשעתיים. בכל פעם הגיעו קבוצות של תיירים, קפצו, שחו, אכלו אבטיחים, ובעיקר – דיברו עברית. ילמז, שלא מיהר לשום מקום,

לקח אותנו לאוהל אירוח של חברים שלו, שמתמחים בהכנת גוזלמה – מעין פיצה במהדורה טורקית – בצק של פיתה לבנונית ובתוכו קוביות נמסות בחום של גבינת עזים ופלפל חריף, שרק תה הצליח לשכך. אחר כך לקח אותנו ילמז לקרובי משפחה מבוגרים בכפר. כובדנו בתאנים, וסברס, ושתינו איירן - משקה מופלא שעשוי מיוגורט ומים או סודה, שחבל מאוד שלא נמצא לו יצרן או יבואן בארץ - וטיפסנו לראש ההר, למערה המזכירה את מערות הגיר בארץ. מתברר שתושבי הכפר החיים בלי מים וחשמל, ארגנו לעצמם מדפים מאולתרים, והם מחזיקים את הגבינות והבשרים שלהם בתוכה, וכדי שלא יגנבו להם, יש מישהו תורן שישן כל הזמן לפתחה.

מכיוון שגאליפ וילמז לא דיברו שום שפה חוץ מטורקית, אין לאמא מושג איך קוראים למפל, ואיך קוראים לכפר, ומה הולך לקרות עכשיו. ילמז דוהר לו, והטטרי שותק לו, והנה ברקס. ילמז מצביע על הנחל שמתחתינו, מסביר בעזרת הידיים שמדובר ברחצה שלפני ארוחת הצהריים, ומיד הוא בתחתוניו, שוחה להנאתו ומקפץ באושר. אפילו הטטרי נדבק ממנו ועבר לחיוכים, ולקצת אנגלית.

מורעבים וצמאים כהוגן הגענו למסעדה גדולה, שיודעת להאכיל עשרות תיירים בזמן קצר, בדגים טריים מטוגנים, ועושה קופה מרשימה על שתייה במחירים מופקעים.

המקדונלד'ס הטוב בעולם

התחנה הבאה היתה בניין מפואר בצומת בין-עירוני, שם מוכרים יהלומים, שטיחים ומוצרי עור. תחנת חובה, מתברר לכל מי שלוקח טיול מאורגן באנטליה. מאובקים ורטובים הסתובבנו בארמון השיש המסחרי הזה, והאמא לא יכלה שלא להיזכר בכפר ההוא עם הגבינות במערה, והמים מהבאר שנמצא במרחק של לא יותר מחצי שעת נסיעה.

אם הגענו עייפים אך מרוצים חזרה למלון – לילד זה לא הספיק. הוא ארגן מיד את א"ע, שארגנו מיד משפחה מעפולה - סבתא, אבא אמא,

ילד בן ארבע, ואחיינית בת 12 – להליכה ללונה פארק, שהיס"מניק סימן אותו כמקום נחמד ולא יקר, וכרגיל - צדק. וכך, מצאה עצמה האמא עוברת ממתקן למתקן בעקבות הילד והזוג והמשפחה – בלי להציץ אפילו בערימת הספרים שסחבה במזוודה. ואז, ברגע של עייפות שהשתלט על כולם, הכריזה שמחר היא לא הולכת לשום מקום. כיסא נוח. בריכה. ספר. אבל בבוקר באו א"ע ועפולה והציעו לבדוק את הקניון, שגם את אורותיו ניתן לראות מהחדר במלון. הבדיקה ארכה כמובן עד שעות הצהריים, והאמא התעצבנה, והודיעה שהיא הולכת למלון. הילד ניצל את ההזדמנות, ומיד הצביע על רעבונו העז, כשהאופציה היחידה בסביבה היתה המקדונלדס. ונכון, היא נשברה. המנות קצת יותר קטנות, אבל הבשר – הטוב ביותר מכל הסניפים ברחבי העולם שדגמנו מאז הילד צימח את שיניו הראשונות.

עכשיו זמן השינה והקריאה. האמא עולה בשמחה לחדר, הילד יורד בשמחה לבריכה, והנה הפתעה: אין מזגן. בירור קצר בקבלה מבהיר שעד השעה שלוש – המזגנים נחים. והאמא? איך תנוח? לא היתה לה ברירה אלא לחבור לקבוצת הפקודות שהתקיימה בבריכה, וניתנה הפעם על ידי מהנדס מיוקנעם ומשפחתו, שסגרו שבוע. במפגש הזה התברר שבעוד שהאמא שילמה רק 550 דולר עבור הנופש, אחרים שילמו מאה דולר יותר - אבל זה לא זיכה אותם בתוספת שעות מזגן . המהנדס המליץ, כמו היס"מניק, על הראפטינג, והפיג את חששותיה של האמא, שפחדה מפיצוח גולגלות, במיוחד לאחר התרשמות מהנהיגה ללא חגורות ודיבור חופשי בסלולרי הנהוגות בעיר (מה הקשר? ביטוח, קסדות למשל). המהנדס טען שמדובר בשיט תענוגות לא מסוכן בכלל, הנה הוא לקח את ילדיו הקטנים, וכולם נורא נהנו. נרשמנו.

ראפטינג עם בריטני ספירס

הפעם חיכה לנו מיניבוס ממוזג כהלכה, שהיה צריך לגמוע במהירות מאה קילומטרים בערך בדרך לקופרולו – הנהר שהפך לדיסנילנד של הראפטינג. עשרות אוטובוסים ומיניבוסים היו לפנינו ומאחורינו בשיירה אחת גדולה ומתפתלת. עשרות אלפי אנשים חולקו בסדר מופתי לתחנות הדרכה וציוד, נפרדו מכל מטלטליהם, והוכנסו למים הצוננים, משהו כמו עשר מעלות. שתי דקות בפנים- עגינה לצורך צילומים. חמישה צלמי סטילס ועוד חמישה צלמי וידאו צילמו קבוצה אחר קבוצה, זוג אחר זוג, שותים ממי מעיין שגורמים לך לדעת אם האהבה שלך היא אמיתית. האמא והילד סירבו. הם כבר יודעים.

גם כשהתחיל באמת השיט, חבורת הצלמים הזו התגלתה מאחורי כל פיתול, מתעדים בדייקנות כל צעקת אימה מדומה של הגיבורים שנשפכו לתוך מפל ומערבולת,

והוצאו משם בכוחו של איש אחד בלבד – השייט הטורקי שנתן הוראות ברוסית ובעברית ולפעמים סתם בג'יבריש והתייאש מהר ועבר למילה אחת - סטופ - שבה התכוון שנרים את המשוטים באוויר כדי לא להפריע לו לעבוד. אוי כמה שהאמא נהנתה. המפלים היו ממש בגודל המתאים כדי להזריק אדרנלין וחשש-מה מפני התהפכות, אבל השליטה של המומחה המקומי בלמה כל אפשרות כזאת. ולא רק האמא נהנתה - ארבע וחצי שעות של שיט כשהרגליים טובלות במים קפואים והגוף מתחמם בשמש של שלושים מעלות בלי צל - כולם נהנו.

ועכשיו חיכתה לנו ארוחת צהריים מאורגנת כראוי, כשהשייטים הופכים למלצרים, ועושים קופה צדדית גדולה ממכירת משקאות במחירים מופרזים. מילא הקופה הזאת, שעה יותר מאוחר הורדה כל הקבוצה למנוחה בבית תה מרווח, שם חיכו הצלמים עם תמונות בחמישה דולר האחת, וקלטות וידיאו שתיעדו באריכות את כל הראפטינג, ונערכו בחיפזון עם שיר מעצבן של בריטני ספירס - 20 דולר החתיכה. האמא הורידה את הכובע בפני התעשייה המשומנת והמוצלחת כל כך, שבלי פאשלות ובלי לתת הרגשה של צפיפות וגודש, הצליחה לגרום להנאה לכמויות עצומות כאלה של תיירים. (אנחנו שילמנו 20 דולר לאדם. הישראלים גבו 40).

טיול אחרון ונזיפה

אבל החיוך נמחק לנו מהפנים כשהגענו למלון. השעה היתה שש בערב, והחדר טרם נוקה. קצת צעקות והעניין המיותר סודר.

והנה הגיע הערב האחרון, וטרם מצאנו זמן לבדוק את החוף היפה המשתרע כקילומטר מאיתנו. האמא והילד, הזוג א"ע ועפולה יצאנו לסיור חופים. טיילת שמחה, מלאת מסעדות, בתי קפה, חופי רחצה מסודרים, דשא ומפל מים גדול, וצער על שלא הספקנו להגיע בשעות היום.

במלון קיבלנו הודעה להיות מוכנים עם המזוודות בלובי 4 שעות לפני הטיסה כששדה התעופה נמצא במרחק של כחצי שעה בלבד, בעיר שאין בה פקקים כי רחובותיה רחבים ומכוניותיה לא רבות. הניסיון של האמא לדבר עם אורי מחברת קאראוואן, האחראי, כדי לשנות את רוע הגזירה, נענה ברגזנות במלים: גברתי. אני מוציא היום עשרות טיסות. אין לי זמן. תשכחי מזה. ביי.

וכך עזר אורי מחברת קאראוואן לאימא ולילד, תוך עשר שניות, להיות מוכנים נפשית לחזרה הביתה.