מגלה את אמריקה

מבריק וקודר, חכם וציני, מתפוצץ מכישרון: כזה הוא "מאו II" של דון דלילו. עוד מעט יגיעו כמה סופרלטיבים נוספים, אז נפתח דווקא בתמיהה.

המו"לות העברית, כשהיא מתגייסת לתרגום של סופרים מצויינים מאנגלית ומשפות אחרות, מקיימת מעין יקום אלטרנטיבי, מסע מזוגזג בזמן ובמרחב הספרותי של היוצר – ומונעת מאיתנו להתוודע אליו בסדר הנכון, לעקוב אחר צמיחתו והתפתחותו וחרדותיו והשגיו. משיקולי שוק, כמעט תמיד אנחנו נידונים לפגוש ראשית את היוצר הבשל שהביא לעולם רב מכר מעבר לאוקיינוס, ושנים אחר כך – או בכלל לא – נקבל את נערותו ועלומיו שבכתובים. בתווך יישארו לפעמים חורים שחורים. רק אחרי שהתחבב עלינו מאוד, לפעמים נזכה לראות את פרי עמלו בעברית בסדר הנכון. לרוב זה לא יקרה. גם לא לגדולי היוצרים החיים כיום. דון דלילו הוא אחד מארבעה או חמישה סופרים ענקיים שחיים כיום בארצות הברית, וכיוון שטוני מוריסון כבר קיבלה את הנובל, הוא הבא בתור. אבל את "תת עולם" שלו ואת "אמנית הגוף" קיבלנו שנים ארוכות לפני ש"מאו II" תורגם, הגם שהוא נכתב בשנת 1992, והגם שלסדר יש חשיבות עצומה כשמדובר בדלילו.

"מאו II" הוא ספר של רעיונות, מכאן עוצמתו ומכאן גם חיצי הביקורת המוטחים בו. בשנים האחרונות יש פחות ופחות ביקורת ויותר הכנעה, מפני שעוצמתו המילולית כה סוחפת, עד כי נראה מיותר להתווכח איתו על פרטי הסיוט האמריקני שהוא נוטע בספרים שלו, ועד כמה אלה רחוקים מן המציאות או קרובים אליה.

בין בריאה להרס

ב-1992, מה שהטריד את דון דלילו לפי סדר העלילה: פונדמטליזם דתי. הקשר בינו לבין טרור. חטיפה במדינה ערבית. אוזלת היד של ממשלות. שקיעתו של היחיד בתוך מארג חונק של דימויים. מעמדה של הסלבריטאות המפרנסת את עצמה מכוח עצמה. וכמו תמיד – מגוון הקשרים והיחסים בין יצירה לבין הרס, בין בריאה מתוך מוחו של היחיד לבין מוות. נשמע מוכר? כן ולא – מפני שהפונדמנטליזם שתמצאו כאן אינו איסלמי כי אם נוצרי, וליתר דיוק – סצינת הפתיחה המרהיבה (דלילו ענק, פשוט ענק, בתיאורים של סצינות המונים) סוקרת טקס חתונה בחסותו של הרברנד מון, כומר קוריאני שמשום מה קנה לו עשרות אלפי מעריצים בארצות הברית, והוא מחתן אלפים בבת אחת, אחרי שבחר להם בני זוג לגמרי באקראי. בהמשך, תתוודעו לעוצמתו של הטרור הרגשי שדיקטטורים חכמים כמו מון ואחרים מפעילים על יחידים בלב החלום האמריקני – וכיצד הוא הופך לסיוט בהזנייה של המלים ומשמעויותיהן.

הגיבור שבאמצעותו מזיז דלילו את העלילה הוא ביל גריי, סופר שדמותו כאילו לקוחה מן הדמות הציבורית של ג'.ד. סלינג'ר, הנעדר-הנוכח הגדול של הספרות האמריקנית. גריי נעלם מן העולם (הציבורי) במשך שנים ארוכות, עד שמשא ההיעלמות מעיק גם עליו. הפרישות התקשורתית שהוא כופה על עצמו, עצם ההימנעות ממגע עם קהלו בצינורות המקובלים, היא מכה שלא ייחל לה: היא תובענית לא פחות מקשר מתמיד. היא הופכת את חייו לתמונת-ראי של ציפיית ההמונים לרומן גדול וחדש. האם יש בתוכו אחד כזה? או שאולי התפקיד הנכון לו איננו בממלכת המלים, אלא בגילוי יחיד של חמלה והרואיות, שיהפוך אותו מגיבור תרבות לגיבורה של דרמת חטיפה שמתרחשת בבירות? כהרגלו, דלילו אינו מכריע עבורכם אלא מותיר אתכם רוויי שאלות.

והוא מותיר את הקוראים שלו מוכים מחוויה של מסע בלהות באמריקה, אותה אמריקה שאינם רוצים לראות כשהם נושאים אליה תפילה בתקווה שאיכשהו נותר בה הכוח להציל את העולם. לזכותו של דלילו ייאמר שתמיד היה ציני ומסופק, ואת הפתרונות המנחמים יותר שמר ליצירתו המאוחרת. ב"תת עולם", הכמיהה הקולקטיבית לנס דתי, להתגלות אלוהית, היא שמצילה את אמריקה המיוסרת שלו מעצמה. כאן הוא עדיין עוסק בישועה של היחיד. באורח מוזר מאוד וחד פעמי לגמרי, מכונת הזמן של המו"לות הישראלית דווקא הופכת הפעם את ספרו של דלילו ל"רלוונטי" יותר לימינו ולזמננו. גם אם ביל גריי, הסופר הבדיוני שבספר, עדיין משתמש במכונת כתיבה ולנו זה נראה אנכרוניזם בעייתי. דלילו עצמו, כך סיפר לי בראיון כש"תת עולם" ראה אור בעברית, מכור לצלילי המקשים של המכונה הנושנה שלו ולא מוכן להמיר אותה במקלדת.

כיוון שהוא מקומי כמו האמונה במלאכים, עוגת התפוחים הקדושה של אמא והדגל, מי שיכול לקרוא אותו באנגלית רק יתברך ברובד נוסף של חתרנות טקסטואלית. תרגומיו לעברית לרוב נכשלים פה ושם בפרטים קטנים, וכך גם כאן. ומי שרוצה להתוודע אל הלך המחשבה של האיש בסדר הכרונולוגי הנכון, שיתחיל ב"רעש לבן", יעבור ל"ליברה", אחריו "מאו II", אחר כך "אמנית הגוף" ובסוף – לעת עתה – "תת עולם". יופי של ספר, "מאו II". ואם אתם לא מאמינים בתחיית המתים של דיקטטורים, או בצורך האנושי המתמיד בקיומם – דלילו ישכנע אתכם שטעיתם.

מאו II, דון דלילו, מאנגלית: איה ברויאר. זמורה ביתן, 253 עמ'