להיות עיתונאי ישראלי בעזה

"עזוב, אין מה לדאוג, ויהיה בסדר". כך הייתי בדרך כלל פוטר את העורך שלי לפני כל יציאה לעזה. ביום חמישי האחרון, אחרי הפיגוע במורג, העורך התעקש. "אתה לא יוצא לעזה", הוא אמר, "המצב שם לא ברור".

אתמול, בדקות הראשונות אחרי היוודע דבר חטיפתו של ריאד עלי, לא יכולתי שלא לחשוב על מה יכול היה לקרות אם כן הייתי מעביר את סוף השבוע האחרון בעזה. עזה מעולם לא הייתה מקום קל, במיוחד לא לעיתונאים. "לזכותם" של העזתים ייאמר, כי הקשיחות שלהם לא פסחה על עיתונאים פלסטינים, גם כאלה שהם בשר מבשרה של הרשות (לעיתים זו הייתה אחת הסיבות להתנכלות כלפי עיתונאי מסוים) ואפילו כאלה שאיבדו קרובי משפחה מאש צה"ל.

התגובה הראשונה של הפלסטיני הממוצע, במיוחד של העזתי, כלפי העיתונאי הישראלי, היא תגובה של חשד. זו הסיבה שבאירועים רבים, בעיקר אחרי חיסולים, הדיווחים שהייתי מעביר למערכת בטלפון מעזה, הועברו באנגלית או בערבית.

ברגעים מסוימים, ואפילו תקופות מסוימות, ממש לא כדאי להזדהות כחבר במערכת תקשורת ישראלית, ובוודאי שלא לדבר עברית בפומבי. נכון שלא כל העזתים וגם לא כל החמושים ואנשי הארגונים הם מקשה אחת. פעמים רבות הראיונות, גם ברחוב, התקיימו בעברית. אבל תמיד ריחפה התחושה שהפגיעה בעיתונאי הישראלי הראשון היא עניין של זמן.

רוב העיתונאים התייחסו להתרעות של דובר צה"ל על פגיעה בעיתונאי כהתרעות שאין להן כל אחיזה במציאות, אבל באיזשהו מקום, כל אחד מאיתנו נשא את החשש הזה, שמא הוא עלול להיות הקורבן הראשון.

"יש פה עניין אישי", אמרו לי חברי העזתים. "לדעתי זה קשור למלחמת המחנות ברשות, ופחות להיותו ישראלי", אמרו אחרים. אבל כך או כך,

המקרה רק מגביר את תחושת הלחץ, שלא לומר הפחד, של השהייה בעיר בתקופה האחרונה.

עזה העיר, ובעיקר עזה הרשות, שסועה מחנות. כל דיווח עלול לא למצוא חן בעיני אחת הקבוצות ואז מגיע הטלפון. "שתדע שהפטרון לא מרוצה, ולא אהב את זה". זהו משפט שהפך בשנים האחרונות למשפט כמעט שבועי ביני לבין חלק מהמקורות. ובעזה כידוע, ישנם הרבה פטרונים.

לרוב זה עובר בשלום, לעיתים בברוגז קל, או קל פחות, אבל כשיש הסלמה פנים פלסטינית, או הסלמה מול ישראל, אתה שואל את עצמך האם העובדה שהפטרון לא אהב את מה שכתבתי עלולה להיתרגם לפעולה אלימה, וכשהשאלה הזו עולה, העבודה העיתונאית לעולם לא תהיה כפי שהיא צריכה להיות.