ההרוגים בעזה: אם לשניים ושני חיילים
שולה בטיטו, תושבת ניסנית, בת 36 ואם לשניים, היתה ידועה ביישוב כמטפלת אהובה בפעוטון. בעלה אלי, דייג בחוף בעזה, השתתף בעבר בסרט דוקומנטרי ובו הביע תקווה שהוא וחבריו הדייגים העזתים ישובו לדוג יחד. ויקטור אריאל, חובש בגדוד שמשון, נהרג באותה תקרית. חבריו מיררו בבכי סמוך לבית הוריו ביישוב קדימה ואמרו: "תמיד הטובים הולכים". אביו של גלעד פישר ראה את המשלחת הצה"לית מגיעה - ולבו ניבא לו רעות
יממת הדמים הקשה בעזה: הותרו לפרסום שמות ההרוגים באירועי הירי שהיו במהלך החג בהתנחלות ניסנית שברצועה ובמוצב צה"ל בעזה. ההרוגים הם:
שולמית (שולה) בטיטו, בת 36, תושבת ניסנית
סמל ראשון ויקטור אריאל, בן 20 תושב קדימה, חייל ביחידת שמשון
סמל ראשון גלעד פישר, בן 22, מגדוד 50 של הנח"ל, ממצפה הושעיה
- קצין בכיר: תיכננו לחטוף את גופת ההרוגה
- לפחות 32 פלסטינים נהרגו ברצועה
- צרפת מגנה את "הפלישה הישראלית" לעזה
- אתמול: 2 ילדים נהרגו במתקפת הקסאם
שולמית בטיטו: נהרגה בריצת הבוקר
שולמית (שולה) בטיטו, בת 36, נרצחה הבוקר כאשר עשתה ג'וגינג ליד היישוב ניסנית. מאז היוודע דבר האסון התגודדו בבית משפחת בטיטו עשרות בני משפחה, חברים ומכרים בניסיון לנחם את בני המשפחה.
גאולה גלבוע, תושבת ניסנית סיפרה ל-ynet כי שולה הגיעה ליישוב עם בעלה אלי לפני כשמונה שנים. "אלי היה דייג בחוף שקמה ושולה עבדה כמטפלת במשך שנים רבות בפעוטון. הם הגיעו ליישוב עם שני ילדיהם, מעין בן ה-13 ושניר בן ה-9. כולם פה ביישוב אהבו אותה. היא היתה מטפלת אהובה. כולם פה בהלם, בוכים ונסערים".
ז'קלין לוי, גם היא מניסנית, סיפרה: "שולה טיפלה בבן שלי, עדי, מגיל 0 עד שהלך לגן בגיל 3. שולה היתה נשמה טהורה. היא היתה 'שרופה' על הבן שלי. מהבוקר הבן שלי צועק, 'שולה, שולה' ואני לא יודעת מה להגיד לו".
אלי בטיטו, בעלה של שולה, כיכב לפני כשנתיים בסרט דוקומנטרי של הבמאי גיל קרני, "דוגית על מים סוערים". בטיטו, שהיה המציל בחוף ניסנית, נקשר אל הערבים בעזה כאשר עבד איתם במשך שנים בדיג. עם תחילת האינתיפאדה האחרונה, כאשר החל הסגר, הופסקה השותפות בין בטיטו לדייגים מעזה. באחד הקטעים בסרט, עם תחילת הסגר, רואים את בטיטו מדבר עם חבריו מעזה בטלפון, בעוד שהוא משרה בהם אופטימיות ואומר להם: "יש שיחות עכשיו, עוד מעט הכל יחזור להיות כמו שהיה ונחזור לדוג ביחד".
בהמשך מבקש בטיטו מחבריו להגיע למסיבת בר המצווה של בנו אם לא היה סגר. "ערבים, יהודים, כולנו אותו דבר. כולנו בסוף מגיעים לאותו מקום", הוא אומר בסרט.
סמ"ר ויקטור אריאל: החובש שניסה להציל
"קשה להבין ולקבל את זה שמת לך חבר", כך אמרו בצהריים חבריו של ויקטור אריאל בן ה-20 מהיישוב קדימה שבשרון, שנהרג בעזה, בתקרית בה נהרגה גם שולה בטיטו. ויקטור, חובש מגדוד שמשון, הגיע לשטח במטרה להציל את חייה - ונהרג גם הוא מאש המחבלים. עשרות מחבריו ומבני משפחתו עמדו מחוץ לבית הוריו בקדימה, מיררו בבכי וסירבו להאמין.
"כולנו עכשיו בחופשה מהצבא ורובנו קרביים" סיפר ניצן, חבר ילדות של ויקטור, "וקשה מאוד להבין את זה ולקבל דבר כזה שמת לך חבר. היינו משחקים
בשכונה הזאת כדורגל מהבוקר עד הלילה כל תקופת בית הספר. אפילו לא היינו לומדים למרות שההורים שלו הקפידו שהוא ישלים את החסר בלילות. בכיתה ד' הצטרפנו כולנו לחוג קרטה, רובנו הפסקנו לאחר שלב מסויים והוא נדבק בחיידק והמשיך בהתלהבות".
"הוא היה מדריך שהעביר קורסים", סיפר מושיקו, חבר נוסף של ויקטור, "הוא מאוד התעניין בתחום ורצה גם בצבא להגיע לתחום של קרב מגע, למרות שבסוף הוא החליט להיות לוחם ויצא לקורס חובשים. מאוד קשה לקלוט איך בן מחזור שלך שקטפת איתו תפוזים ועשית איתו מלחמות ומשחקי קונדס – מת. אתה כל הזמן שומע על חיילים שנהרגים בצבא – אבל זה רחוק ממך. רק כשזה קורה למישהו שאתה מכיר אתה פתאום קופא במקום ולא מאמין".
"תמיד הטובים הולכים ותמיד אתה שומע שהפרחים נקטפים", הוא מוסיף, "וזה הכי כואב להגיד את זה על בנאדם שגדלת איתו – אבל ויקטור באמת היה פרח. אם אני צריך לחשוב על מישהו שתרם לקהילה, חינך אנשים ונתן מעצמו, בין אם זה בצבא או כאן במושב – האיש הזה הוא ויקטור. במשך קייצים שלמים כשכולם היו בחופש, הוא היה בא ומדריך ילדים בקרטה. הוא בעצם גידל את הדור הבא של קדימה".
"בקדימה כולם מכירים את כולם", סיפר ניצן, "זאת מכה איומה למושב. פתאום כל אמא חרדה גם לבן שלה וזה מאוד עצוב ומפחיד". ויקטור הותיר אחריו הורים, אסתר ושלמה, ושלוש אחיות.
סמ"ר גלעד פישר: שיחה אחרונה ערב החג
"ראיתי את המשלחת של צה"ל מגיעה אלינו הביתה ב-7 בבוקר והרגשתי שאני מת, אני מת. עליתי למעלה ואמרתי לאשתי: חדווה, קרה לנו אסון". כך סיפר חנן, אביו של סמל ראשון גלעד פישר, שנהרג בהתקפת המחבלים על המוצב ברצועה.
פישר, חייל בנח"ל, התקשר להוריו ביום ראשון ואמר לאביו 'יש לי בשורה רעה בשבילך. אני יורד לעזה.' ההודעה על הצבתם בעזה תפסה את פישר וחבריו בשעה שהיו בנופש באשקלון. הוריו המודאגים, שידעו כי הוא אינו מצוייד בבגדים מאחר והיה אמור לשוב הביתה בערב החג, ביקשו לבוא במיוחד בכדי להביא לו ציוד - אך הוא הצטנע: "אני לא זקוק לשום דבר". בערב החג עוד הספיק להתקשר ולשוחח עם כל בני המשפחה, עם ההורים ושלושת אחיו.
סוכת המשפחה בישוב הדתי מצפה הושעיה הפכה לסוכת אבלים. הוריו של גלעד הם ממקימי הישוב. שמונה חודשים לאחר שנולד, עברו לכאן ומאז הם
נחשבים לאחד מעמודי התווך של המקום. גלעד גדל והתחנך בבית הספר בקיבוץ לביא ולאחר מכן בישיבה התיכונית בטבריה. כאשר התגייס לנח"ל אמר לאביו: 'אני רוצה להיות לוחם' ואכן, מאז הוצב בחברון, בית לחם והר דב. "מעולם לא שמענו ממנו קיטור, אפילו לא מילה קטנה. תמיד אמר 'שטויות הכל יהיה בסדר'", סיפר האב.
אמו מספרת כי היה ילד ביישן ובמהלך שנותיו הם ליוו אותו בלא מעט דאגות. "הוא רק עכשיו בקע מהביצה, והנה נקטע הכל", אמרה. בשבועות האחרונים ידעו בני משפחת פישר שמחות רבות. לפני שלושה שבועות חגגו את בר המצווה של הבן הצעיר חגי ושבוע לאחר מכן נישאה הבת הבכורה ענבל. באמצע חגגו גם את יום הולדתו של גלעד, שהיה בן 22.
ההורים סיפרו שגלעד היה ילד צנוע, חף מרוע. "הוא לא היה רוצה שנשב פה עכשיו ונבכה. הוא היה אומר לי 'אבא, תהיה חזק', ואני מבטיח להיות חזק בשבילו", אמר האב חנן. "את מה שהוא לא הספיק לקבל בחיים - אנחנו מבקשים להעניק לו בדרכו האחרונה".
לפנייה לכתב/ת 
