"השפה הקולנועית מבוזבזת על קולנוע"

את הפרויקט הקולנועי האחרון שלו, "92 המזוודות של טאלס לופר", מגדיר הבמאי האנגלי, פיטר גרינאווי ("כתוב בעור"), כ"אמביציוזי". לדבריו, זהו מניפסט שמבטא את חרדותיו מפני מותו המתקרב והבלתי נמנע של הז'אנר הקולנועי, כפי שאנחנו מכירים אותו, אך גם את ההתרגשות הרבה שהמדיה הקולנועית על המכלול הטכנולוגי שבה מעוררת בו.

בהרצאה מאלפת שנערכה אתמול (שישי), ונמשכה שלוש שעות, פרש גרינאווי את משנתו בפני קהל חובבי קולנוע, אנשי התעשייה המקומית וצופים שנכחו בהקרנות שני חלקיה הראשונים של הטרילוגיה "92 המזוודות של טאלס לופר", המוקרנים בימים אלה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה (ולכל המחמיצים: מחר, ראשון, 14:00, ייערך ב-ynet פורום עם הבמאי).

"92 המזוודות של טאלס לופר", שיכלול בסופו שלושה סרטי קולנוע, סרט טלוויזיה, תקליטור DVD, אתר אינטרנט וספרים נלווים, נפרש על פני שישה עשורים. מבחינת רצף כרונולוגי-תכני מתחיל הפרויקט עם גילוי האורניום בשנת 1928 ומסתיים בנפילת חומת ברלין בשנת 1989. גרינאווי מגדיר את התקופה בשם "שנות האורניום" ומתייחס בכך למלחמה הקרה ולאיום המתמשך של מלחמה אטומית, שהותירו חותמם על גיבור הטרילוגיה טאלס לופר, דמות פיקטיבית של אספן מסמכים כפייתי, ממציא, יוצר, סופר, איש חולם ואסיר תמידי.

לאורך הפרויקט מציג הבמאי לצופים את תכולת 92 המזוודות של לופר, מכלול שבאופן מטפורי מייצג את העולם. 92 המזוודות, שלתכולת 21 מהן אנו עדים כבר בפרק הראשון של הטרילוגיה, מייצגות את המספר האטומי של האורניום.

אצל גרינאווי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים וכמות האינפורמציה שנשלחת לצופה מן המסך היא עצומה. הסרט, שקורא תגר על המוסכמות הנרטיביות המסורתיות, מרחיב את הפוטנציאל הוויזואלי שמציעה המדיה הקולנועית ונדמה לעתים כמסע ליקום אחר, רווי ומרוכז עד מאוד. גרינאווי עושה שימוש נרחב במטפורות, אסוציאציות, מושגים ומונחים היסטוריים ומשלב מחוות לאמנים ויוצרים במדיות השונות. אך שום דבר כאן אינו אקראי, ותפקיד הצופה הוא לפענח את הסימנים.

יש עתיד

כשגרינאווי פותח את המפגש במשפט "חובתה של כל מדיה להמציא את עצמה כל הזמן מחדש", ברור מאליו שמדובר ביוצר שמאמין כי האמנות השביעית קופאת על שמריה. מאוחר יותר הוא יציין בדרכו הבריטית המאופקת: "שני העשורים האחרונים מאכזבים, אבל אני משוכנע שהעתיד, בזכות המהפכה הדיגיטאלית וההתפתחות הטכנולוגית, יהיה הרבה יותר מרגש".

גרינאווי יוצא נגד התכתיבים של הקולנוע המסורתי, שהופכים את הז'אנר הקולנועי לנוסחה ידועה מראש. "אפילו הבמאי האמריקני המכובד מרטין סקורסזה מייצר פעם אחר פעם את אותה הכרונולוגיה, אותם התכנים, אותן ההבחנות של טוב ורע ובמובן מסוים אותן הדמויות מהבחינה הפסיכואנליטית שלהם. סרטים היום זוכים למחיאות כפיים על צפייה מדויקת במציאות ולא על יצירה", הוא אומר ומוסיף, "הקהל השתנה והטכנולוגיה השתנתה, וכיום, אם נרצה לשמר את חווית הקולנוע - נאלץ לטלטל אותה מעט".

אז מי הוא אותו טאלס לופר, גיבור הפרויקט? אם תרצו מדובר באלטר-אגו של היוצר עצמו. במילותיו של גרינאווי: "הוא ארוגנטי מצד אחד אבל תמים מהצד השני; מתבונן על הדברים מהצד ומנסה לא להיות אאוטסיידר; אספן כפייתי שנודד ממקום למקום. המזוודות שהוא סוחב סימליות: הן מסמלות ציוויליזציה בתנועה, נדידה ומוביליות. כל אחת מהמזוודות משנה את הדעה של הצופה על טאלס לופר ועל הזמן שבו הוא נמצא".

תמונה שווה אלף מילים

גרינאווי טוען כי הקולנוע המסורתי מכתיב רודנות בפריים, בטקסט, בתפקיד השחקן והמצלמה. "יש סרטים עכשווים כמו 'שר הטבעות' שכן משתמשים בטכנולוגיה החדשה ובעריכה אקסטרווגנטית, אבל מקובעים באותם תכתיבים, במקום לנצל את הפוטנציאל הטמון בטכנולוגיה ולהצעיד את המדיה הקולנועית קדימה. זה כמו לשים יין חדש בבקבוקים ישנים. בעשייה האקספרימנטלית שלי, אני מנסה לשבור את הרודנות הזו. אני מקווה שהקולנוע שלי מצליח להמציא מחדש את המדיה הזו...המהפכה הטכנולוגית מאפשרת לנו יותר מניפולציות, היא מאפשרת לנו לחבק את החופש. באמצעותה יש באפשרות היוצר להביא למיצוי את הפוטנציאל הפואטי ביצירה, להביא במקביל את הריאליה ואת המטאפורה".

אני מצלם מה שאני חושב

גרינאווי משתמש במשפט שאמר הציר הספרדי פבלו פיקסו "אני מצייר מה שאני חושב, לא מה שאני רואה" בכדי לשבור את מה שהוא מגדיר כרודנות המצלמה: "אני מצלם מה שיכול להיות ולא רק מה שקיים, אני משתמש במטפורות, בונה ומפרק רעיונות, מחדש בתוך הקונטקסט הנתון ומזכיר לצופה כל הזמן שאין מדובר במציאות אלא בפיברוק".

גרינאווי אינו מתכוון להתנצל על כמות המידע שמועברת לצופים או על המאמץ האינטלקטואלי שנדרש מהיושבים באולם. "כל מי שצופה היום בשידורי החדשות בטלוויזיה, מתמודד עם כמות עצומה של מידע. הצופה בוחר מה מכל התמונות והמלל הוא מאמץ. בהרבה מובנים, השפה הטלוויזיונית מתוחכמת בהרבה מהקולנוע, ששמר על אורתודוכסיות. זה מעניין דווקא מפני שיוצרי קולנוע נוטים לזלזל במדיה הטלוויזיונית, שזה בעיני סוג של סנוביזם".

גרינאווי אינו מוטרד מכך שיצירות קולנועיות מוצאות את דרכן בימים אלה לרשת האינטרנט ולמסכי הטלוויזיה הביתיים. "קולנוע הפך לבלתי נגיש בגלל שיטת ההפצה שלו, אבל למזלנו יש DVD שהופך את המוצר הקולנועי לנגיש בהרבה, גם אם אין מדובר באותה החוויה. זה לא מטריד אותי שהקולנוע עובר מהאולמות למדיות ביתיות, מכיוון שזו אינה חוויה חברתית, אלא כזו שדורשת מיקוד והופכת את הצופה בה לאי בחושך".

למרות שהפרויקט עוסק בנושאים פוליטיים ומעלה ציוני דרך בהיסטוריה האנושית גרינאווי מבהיר ש"אני מתעניין באסתטיקה יותר מבפוליטיקה. אני מייצר אמת דרך אמנות השקר הקולנועית. אני מנסה להבין את שפת הקולנוע, להרחיק אותה מהמקום שבו היא נמצאת ולהחזיר אותה אחרת. זה תהליך של בדיקה עצמית ורצון לענג את עצמי ואת הקהל בכל האפשרויות הצפונות בשפה הקולנועית. השפה הקולנועית היום מבוזבזת על קולנוע, למרות שהיא הרבה יותר עוצמתית מזה. זה ניסיון אינסופי".

מפגש נוסף עם פיטר גרינאווי יתקיים ביום שני הקרוב בשעה 21:00 בסינמטק תל-אביב.