חייבים לדווח על התעללות בילד? לא שמענו
רוב הישראלים לא יודעים כלל שחובתם לדווח מיידית למשטרה אם הם יודעים על חשד להתעללות בילד. יש אפילו חוק, שמופעל מאז שנת 1989, שמטיל עונש של 3 חודשים מאסר למי שיודע ולא מדווח. אבל במצב שבו הרוב המכריע של ההתעללויות כלל לא מדווחות - למה המדינה כמעט ולא מפעילה את החוק? קצין משטרה: החוק לא מיושם, ואם כן - העונש מגוחך
אתם יודעים או חושדים בכך שמתעללים בילד? למשל בדירת השכנים שלכם, או בבית קרובי משפחה? לא דיווחתם על כך למשטרה? בזאת הפכתם רשמית לעבריינים. ואתם, למרבה הצער, בחברה טובה וגדולה של עשרות אלפי ישראלים שממלאים פיהם מים, וממשיכים לסייע לעבריינים נגד ילדים להמשיך במעשיהם.
עשרות אלפי ילדים בישראל סובלים מהתעללות פיזית ומינית. מה עם החוק? ובכן יש חוק, "חוק חובת דיווח" מ-1989, שקובע מפורשות כי על כל אדם מבוגר, שיש לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה כלפי קטין או חסר ישע - לדווח על כך למשטרה. וזו לשון חוק חובת דיווח: "היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח בהקדם האפשרי לפקיד הסעד או למשטרה, העובר על הוראה זו דינו מאסר 3 חודשים. הורה או איש מקצוע (רופא, אחות, עובד סוציאלי, שוטר וכיוב') שלא ידווחו - יידונו ל 6 חודשי מאסר".
אבל למרות שהחוק מגן בפירוש על מי שמדווח מפני העמדה לדין - בעולם האמיתי, רק בין 20 ל-30 אחוזים מהמקרים מדווחים. בכל שאר
המקרים, הסביבה רואה ושותקת. אבל זו לא הבעיה היחידה: גם בפרקליטות לא ממש יוצאים מגדרם כדי להעמיד לדין אנשים שראו ושתקו. לא פעם מדובר באם שידעה על התעללות האב בילדים במשך שנים ולא עשתה דבר להגן על ילדיה, או בשכנים ש"כולם ידעו עליהם". אז למה לא מעמידים לדין בחזקת "יראו וייראו?" השאלה הזו פתוחה.
ד"ר חניתה צימרין, נשיאת האגודה להגנת הילד, מעריכה: "אנחנו יודעים שיש עשרות אלפי ילדים שסובלים מהתעללות, אבל אנחנו לא מגיעים אפילו ל-30 אחוז מהם. אני מעריכה שמדובר באלפי מקרים שלא מדווחים". הנתונים האלה אינם שונים בהרבה מנתונים שפורסמו לפני 10 שנים בכנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון. אז העריכו מומחים כי רק 20 אחוזים מהמקרים מדווחים וכי 40 אחוזים מאנשי המקצוע (פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומחנכים) אינם מדווחים על פגיעה מינית בילדים.
למה לא מדווחים?
מדוע בעצם רוב המקרים נשארים באפלה? ד"ר צימרין: "אנשי מקצוע לא מדווחים הרבה פעמים, כי הם לא רוצים להיות מעורבים בתהליך או לקלקל את היחסים עם ההורה, בעיקר כאשר מדובר במורה או גננת. הרבה אנשי מקצוע, חושבים שלדווח למשטרה יחשב ככישלון מקצועי שלהם, שזה כמובן לא נכון. הדיווח הוא כלי מקצועי, מדובר באסטרטגיה ולא בכישלון. אנשים שאינם אנשי מקצוע - מפחדים. הם לא רוצים להתמודד עם הנושא מהבחינה הנפשית. כאשר שואלים את האנשים האלה הרבה פעמים לאחר שסיפור ההתעללות נחשף - למה לא דיווחתם? הם משתמשים בטיעון של זכויות הפרט. והשאלה כמובן היא איפה זכויות הפרט של הילד?"
למרות שחוק חובת דיווח קיים כבר 15 שנה, עד היום הוגשו כתבי אישום ספורים נגד מי שלא דיווחו - והרשעות היו עוד פחות. ההרשעה
היחידה שהצלחנו לאתר היא משנת 96', בה הודתה אם חרדית במסגרת עסקת טיעון שידעה על מעשי התעללות מינית ומעשי אונס שביצע בעלה ב-4 בנותיהם. האם נדונה למאסר על תנאי של 4 חודשים.
פרקליטה ותיקה מודה בשיחה ל-ynet שהפרקליטות לא מתאמצת יתר על המידה בנושא: "זה בהחלט נכון שאנחנו לא עושים שימוש אמיתי בחוק הזה. יש לכך כמה סיבות ואחת מהן, היא שכאשר מדובר באמא שידעה ולא דיווחה, אנחנו רוצים שהיא תשתף איתנו פעולה ותתמוך בבתה או בבנה ולא תהיה עוינת, דבר שקורה לא מעט. בנוסף, לא פעם זה מפחיד את הקורבן שהאם תיענש אף היא והם מבקשים שאנחנו לא נעשה כלום. במקרה של איש מקצוע, אני מסכימה שצריך להעמיד לדין יותר. לא יתכן שגננת תתעלם, כשהיא חושדת ולפעמים אפילו יודעת שילד מהגן שלה עובר התעללות. יש גם מקרים שעכשיו נחשפים יותר ויותר על התעללות בגנים שמסתבר שאנשי צוות בגן ידעו ולא דיווחו. מדובר בעבירה חמורה".
ועל כך מוסיף קצין משטרה מהמחוז הצפוני, שטיפל בעשרות תיקים שעליהם חל חוק חובת דיווח: "מעטות הפעמים שהחשוד באי מסירת דיווח עומד לדין, לצערי". והוא מוסיף: "החוק אינו מיושם, וגם אם הוא מיושם העונש הקבוע בחוק הוא מגוחך - ולא מרתיע".