תעלומת הארמון ההרודיאני ברמת הנדיב
לפי המימצאים הארכיאולוגיים האחרונים, יושבי הארמון היו יהודים שחיו בתקופת בית שני, הותירו מאחוריהם רכוש רב ערך, ומשום מה ונסו על נפשם
עשרות מטבעות של הלגיון הרומי העשירי, שנמצאו בעונות החפירות האחרונות בארמון ההרודיאני שברמת הנדיב, ליד זיכרון יעקב, מעידים על סופו של המבנה המפואר. פרופ' יזהר הירשפלד, ארכיאולוג מהאוניברסיטה העברית שמנהל את החפירות באתר מאז שנות השמונים, אומר כי אפשר ללמוד מהן שהארמון ננטש בתקופת המרד הגדול, שהחל בשנת 66 לספירה לא הרחק משם - בקיסריה.
עזבו בבהילות
"הממצאים אינם מאפשרים לקבוע אם הארמון נכבש בכוח או ננטש ונפל כפרי בשל לידי הרומאים", אומר הירשפלד. "אבל הם מלמדים על הבהילות שבה עזבו אותו תושביו". בין השאר נחשפו באתר עגיל זהב וסיכת רכיסה מזהב - תכשיטים שגם אדם בעל אמצעים אינו משאיר אחריו כשהוא מעתיק את מקום מגוריו בנחת.
התכשיטים מיתווספים לממצאים רבים אחרים, המעידים על העושר של מי שהקים את הארמון ועל מעמדו הבכיר בתקופת שלטונו של הורדוס, שמלך ביהודה בשנים 4-37 לפני הספירה. בראש ובראשונה מעידים על כך ממדי הארמון. הוא השתרע על שטח של 6,000 מטרים רבועים והכיל כמאה חדרים, שרבים מהם השתמרו היטב. סביב הארמון נבנתה חומה, שעוביה שני מטרים ובארבע פינותיה הוצבו מגדלי שמירה גדולים.
שיש איטלקי
קירות החדרים דופנו בשיש שיובא מאיטליה וברבים מהם נמצאו כלי חרס, שיוצרו אף הם באיטליה ונחשבו יוקרתיים ואיכותיים. בגן הארמון נמצא ראש פנתר משיש. החוקרים סבורים שהראש שימש רגל של שולחן. בפומפיי נמצאו שולחנות שיש עגולים שלהם שלוש רגליים, שגם הן עוצבו כראש פנתר - בעל החיים המסמל את דיוניסוס, אל היין.
לרגלי הגבעה שבראשה הארמון נובע מעיין, שלצדו נבנו בית מרחץ רומי לכל פרטיו ודקדוקיו ובריכת שחייה, שבה יכלו הדיירים להתרענן בימי הקיץ החמים. אל בית המרחץ והבריכה ירדו בגרם מדרגות, שנבנה במורד הגבעה.
כוחותינו היו במקום
"מי המעיין שימשו להיטהרות ולכן לא נבנה בארמון מקווה טהרה", אומר הירשפלד, "אבל יש סימנים אחרים המלמדים כי יושבי הארמון (מי שבנה אותו ויורשיו, שנאלצו לנטוש אותו) היו יהודים". אחד הסימנים הבולטים הוא כלי האבן הרבים שנותרו בארמון. בתקופה שבה נבנה, סוף ימי בית שני, היה מקובל כי כלי אבן אינם מקבלים טומאה ולכן הם היו בשימוש ביישובים יהודיים.
סימן נוסף הוא נרות חרס, המכונים נרות מקורצפים. נרות אלה, שהיו מקובלים בקרב יהודים, יוצרו באובניים וראשם נקטם בסכין. מרכז הייצור שלהם היה בירושלים והימצאותם בארמון ברמת הנדיב היא סימן נוסף לקשריו הטובים של בעל הבית עם העיר המרכזית של השלטון.
הזהות נותרה עלומה
זהותו של בעל הבית נותרה עלומה. בארמון לא נמצאה עד עתה כתובת שממנה אפשר ללמוד מי בנה את הארמון ומי היו יורשיו, וגם המקור המרכזי למידע על התקופה - ספרו של יוסף בן מתתיהו "קדמוניות היהודים" - אינו מזכיר אותם. עם זאת, ברור כי כמו כל בכירי השלטון בסוף תקופת בית שני, גם גורלם לא שפר עליהם עם פרוץ המרד הגדול והם נאלצו לנטוש את ביתם.
הכתבה לקוחה מאתר הידען
לפנייה לכתב/ת 
רמת הנדיב כיום
צילום: דורון הורוביץ, לע"מ
