המרענן הרשמי של החורף

כש"ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט הגיע למדפים בארצות הברית, לפני 12 שנה, נמצאו לו המון מליצי-יושר וביניהם לא אחר מג'ון גרישם, שכתב כך: "זהו סיפור מצחיק ועצוב, מפחיד וכתוב היטב, ופשוט לא יכולתי לעזוב אותו עד שגמרתי לקרוא". ייתכן שההמלצה הזאת חיזקה את מעמדו כרב-מכר היסטרי ובלתי צפוי, וגם עזרה לכמה קוראים לחצות יותר משש מאות עמודים, גם אם הם לא מורגלים בכך. בגרסה העברית, שמהדורה חדשה שלה יוצאת כעת לחנויות לאחר שכבר ראתה אור בשנות התשעים,  יש 640: הייתי שמחה לומר שכולם נמצאים שם בצדק, אבל למרות שמדובר בסיפור מצויין ובכתיבה סוחפת, בהחלט מותר לדלג על כמה וכמה מופעים של עצי ליבנה ועצי תפוח, שיחי ורדים ושקיעות מרהיבות – וכולן מרהיבות, כי הן מתרחשות בוורמונט. מכל מקום, כדאי לדלג בזהירות, לא יותר מאשר פסקה פה ושם – כי על הפטריות, למשל, אסור לפסוח.

כי גם כאלה יש בסביבת המפדן קולג', חממה קטנטנה ויוקרתית ובדיונית לחלוטין של מדעי הרוח שמעמדם הולך ומדרדר באמריקה רדופת ההישגיות, שסוגדת למיידי, למכני ולחד פעמי. זהו בית גידול למלומדים ולסנובים, לחנונים מטעם עצמם ולנוכלים, לחוויות תמימות של גיל הנעורים ולהתנסויות ראשונות באהבה ובחירות, בסמים ובמהירות מופרזת. אל המוסד האנכרוניסטי הזה מגיע ריצ'ארד פאפן, וכמו גטסבי הגדול שהגיח משום-מקום הוא מפתח לעצמו ביוגרפיה שקרית, שאולי תחבב אותו על חבורה קטנה ומלוכדת של סטודנטים ליוונית עתיקה ולימודים קלאסיים. החבורה מונה בסך הכל חמישה. לא כולם יישארו בחיים עד סוף הספר. כולם ביחד וכל אחד לחוד אחראים לפחות לרצח אחד. כולם יישאו באשם ובאחריות עד מותם, מפני שהשכילו להתרחק מן התוצאות המתבקשות של מעשיהם.

הבה נפענח

שנים אחרי הארועים הללו, ריצ'רד כבר לא זקוק לביוגרפיה בדויה שתציל אותו משממון הפרברים ומן הניוול של המעמד הבינוני-הנמוך. אלא שהוא יודע כי יש לו רק סיפור אחד לספר, ולכן הוא כותב את הוידוי שלו, וככל שמתקדמים בקריאה הוידוי הופך לרומן מתח פסיכולוגי מבריק ומרתק, כזה שמתאים במיחוד לקוראים שג'ון גרישם אינו פסגת השאיפות שלהם: דונה טארט מניחה שדיונים ארוכים על מהות הטירוף בפילוסופיה היוונית יעניינו אתכם. היא סמוכה ובטוחה שקראתם את "בעל זבוב" ואתם זוכרים את סצינת השחיטה שם ואת משמעויותיה. היא יודעת שלפחות פעם בחיים ראיתם את עצמכם בתפקידו של גטסבי, ולכן תבינו מדוע ריצ'ארד מתאהב בנסיכת-הקרח הצוננת קאמילה, וגם לא יכול לממש את אהבתו. ואם כל ההנחות האלה נכונות, אכן צפוי כאן עונג ארוך. לא מעט בגלל המשחק של טארט עם הקוראים. נקרא לזה, הבה-נפענח-אלוזיות.

האם גיבוריו של הספר הזה קרובים או רחוקים במהותם לעלמות הקולג' של מארי מקארת'י? האם הכתיבה של ג'יי מקינרני מהדהדת כאן יותר או פחות מן המלנכוליה של פיצג'רלד? האם טארט היא חוליה חזקה במיוחד בשרשרת של ספרי מה-עשינו-בקולג', שהם-הם רומן החניכה האמריקני האמיתי? והאם הבוז שאחד מגיבוריה רוחש ל"היה שלום, קולומבוס", אינו אלא קריצה לקורא, מין סימן סודי ומוסכם בין הכותבת לצרכניה, שהנה אנחנו מצויים פה בטריטוריה אינטימית של מיטיבי-קרוא וטוב לנו בה?

לפעמים הטריטוריה הזו הופכת מוכרת מדי, והקריצה קצת בוטה וגולמית מדי. ההתעקשות של טארט ליצור מבנה של טרגדיה יוונית שיהלום לחלוטין את העיסוקים האקדמיים של הגיבורים קצת מעיק, אבל הפיצוי מגיע בתיאורים ובאפיונים של הדמויות. החמישיה הסודית שהיתה תחילה רק אוסף חנונים ביזאריים הופכת לאט וביסודיות לדמויות אינדיבידואליות חזקות ומרשימות, מרתקות ומובחנות זו מזו באורח משכנע ונדיר למדי, נדיר אפילו במותחנים אינטליגנטיים מאוד ששולחים את גיבוריהם להתעמת עם הרשע שבנפשותיהם-שלהם. מינון נמוך יותר של אלמנטים גותיים היה תורם אולי לזרימה הסיפורית, אבל אם כבר הזכרנו כמה וכמה שמות של סופרים, כדאי לדעת עוד שדונה טארט ודאי קראה עד תום כל סיפור של אדגר אלן פו.

ואם לא היה ברור עד כה – כן, הספר בהחלט ראוי. טיסה טרנס אטלנטית (הלוך ושוב), חופשה ארוכה ונינוחה במיוחד או שבתות של התחפרות מתחת לשמיכת פוך: בין החדשים שראו אור לאחרונה, הוא המועמד המועדף עלי למרענן הרשמי של החורף.