באזור התעשייה באירביד לא מדברים פוליטיקה

אזור התעשייה הישראלי-ירדני בעיר אירביד שבירדן נהנה משגשוג כלכלי גדול. אלא שמשיחה עם האנשים בשטח עולה שהחיים במפעל דו-לאומי במזרח התיכון הסוער רוויים מתחים בלתי-נסבלים. מרכז פרס לשלום אירגן אתמול והיום סיור עיתונאים בירדן, בין השאר באירביד.

ישראלי שהיו קושרים את עיניו והיו משחררים אותו בעיר הירדנית אירביד, היה חושב מן הסתם שהגיע לשכם או לקלקיליה. הבנייה הצפופה, הצמודה לשיפוע הקרקע, הגפנים בחצרות הבתים וצלחות הלווין על הגגות, הכבישים הרעועים והילדים היחפים המוכרים פיתות על רקע ההרים הטרשיים מזכירים להפליא את ערי הגדה המערבית. גם אוכלוסייתה של אירביד, העיר השנייה בגודלה בממלכה, היא אכן פלסטינית ברובה הגדול, והאווירה בה שונה מאוד מבירה עמאן, המערבית והתוססת.

אלא שדווקא באירביד צמח בשנים האחרונות אחד משיתופי הפעולה הגדולים ביותר הקיימים כיום בין ישראלים לעולם הערבי. אזור התעשייה אל-חסן שבאירביד הוא הגדול מבין כ-11 אזורי התעשייה של ה-QIZ, פרוייקט הסחר החופשי הישראלי-ירדני-אמריקני. באזור מועסקים כיום יותר מ-20 אלף עובדים ב-60 מפעלים.

ה-QIZ מאפשר למפעלים ירדניים למכור את סחורתם לארה"ב בתנאים מועדפים, בתנאי שלפחות 8% מחומרי הגלם שבהם הם משתמשים יהיו בבעלות ישראלית. חלק גדול מהמפעלים באזור הם בבעלות ישראלית חלקית או מלאה.

גולת הכותרת של האזור היא מפעל הטקסטיל הישראלי דלתא המעסיק למעלה מ-2,000 תופרות פלסטיניות וירדניות בתפירת חזיות ותחתונים הנמכרים ברחבי העולם. מדבריהם הרשמיים של מנהלי דלתא, מצטייר המפעל הירדני כאידיליה מושלמת של שיתוף פעולה ושכנות טובה.

"הישראלים והירדנים בדלתא הם משפחה אחת", אומר מנהל התפעול של דלתא ירדן, פראג' ניזהאר הירדני. "הקשרים בינינו אינם נגמרים אחרי יום העבודה. אנחנו באים אלה לבתים של אלה ומכירים אלה את הנשים של אלה. מה שקורה בדלתא מוכיח שהמגזר הפרטי עשה שלום מהר יותר וטוב יותר מהממשלות".

דלתא הכפילה בעשור האחרון את מספר העובדים שלה, ומחזיקה 17 קווי ייצור. תנאי העבודה במפעל טובים מבמרבית מקומות העבודה בירדן. התופרות עובדות באולמות ממוזגים, עבור 135 דינר בחודש (כ-1,000 שקל), יחסית סכום נאה.

ואולם, משיחה עם המנהלים הזוטרים יותר עולה שהחיים במפעל דו-לאומי במזרח התיכון הסוער אינם קלים כלל וכלל.

"כולם כאן מחייכים לכולם. אבל מתחת לפני השטח המתח הוא לפעמים בלתי נסבל", מספר ראדי אסעד, דרוזי-ישראלי מבית ג'אן המנהל את אחד מקווי הייצור של המפעל. משפחתו של אסעד ממשיכה להתגורר בישראל. הוא עצמו מגיע לבית ג'אן מדי יום חמישי, חוזר לירדן ביום ראשון, וחוזר חלילה. "לצערי הרב, אזור התעשייה הזה הוא לא מה שדב לאוטמן, יו"ר דלתא, חלם שיהיה כאן", אומר אסעד.

"הוא מתפקד ומשגשג והוא ימשיך להתקיים, אבל הוא חי על החרב של המאבטחים", אומר אסעד. "אנחנו נמצאים כאן ובכל מקום בירדן תחת אבטחה כבדה, 24 שעות ביממה. אירועים חריגים, כמו אלו שקורים עכשיו, תמיד מעלים בסימן שאלה את הנוכחות שלנו כאן. מאז הפיגוע בטאבה האווירה מתוחה מאוד".

מודע ישנה כזו אבטחה?

"בימים רגילים כן. הבעיה היא שכל פיגוע גדול או פעולה של צה"ל מעלים שוב את כל הרגשות הקשים מעל לפני השטח".

יש עתיד לאזור התעשייה המשותף?

"אבל האופטימיות שלי היא בעירבון מוגבל. בשנים שאני עובד כאן למדתי שעד שלא תיפתר הבעיה הפלסטינית, לא תהיה נורמליזציה אמיתית בין ישראל לירדן, ושהכלכלה של המזרח התיכון לא תפרח בלי שלום. אומר לך בכנות: היה לנו יותר קל לעבוד כאן רק עם הירדנים. האווירה ברבת עמון אחרת לגמרי מאשר כאן. לא מרגישים את השנאה ואת הרגשות הקשים. אבל מה לעשות שהירדנים הם אליטה, וכמו האליטה היהודית בישראל, הם כבר נהיו מפונקים ולא רוצים לעבוד, ומעבירים את העבודה לפלסטינים וגם לסינים ולעובדים זרים אחרים. כנראה שאין מה לעשות, אנחנו חייבים ללמוד לחיות עם הפלסטינים".

יו"ר ה-QIZ לשעבר, מנצור אבו-ראשיד, מסכים עם התמונה הקשה שמצייר אסעד, אך גם הוא מאמין בעתידו של ה-QIZ. "ה-QIZ יצליח", הוא אומר. "אנחנו שולחים בנות עם שריעה לעבוד אצל לאוטמן, ואני שאלתי את הבנות: 'תגידו, איך המעסיקים שלכם, הישראלים?' והן אמרו: 'אנשים טובים, אנשים כל-כך טובים'. אמרתי להן: 'תגידו את זה למשפחות שלכן, תספרו את זה לכולם', והן אמרו וסיפרו.

"חבל שבינתיים ה-QIZ הוא הפרי המעשי היחיד של השלום בין ישראל ובין ירדן", אומרת מנהלת התחום הכלכלי במרכז פרס לשלום, סמדר שפירא. "אנחנו מאוד מקווים ומצפים שעם פתרון הבעיות הפוליטיות נראה גם פירות נוספים של השלום, מעבר להצלחה הכלכלית".