קצת קשה אז נשברים?

מדכא, מדכדך, מבולבל, מאכזב ומאוכזב. זהו "אראונד דה סאן", אלבומה החדש של אר.אי.אם, אלבום שאינו מתעלה לשיאים אמנותיים, אבל מצליח להציע מבט כן, אמיתי ומרגש על החיים בעולם.

למרות שהוא יוצא ב-2004, זהו אלבום תגובה לאירועי ה-11.9 והמציאות שנוצרה בעקבותיהם בארה"ב ובעולם כולו, מציאות שאר.אי.אם, כלהקה, שתמיד ייצגה באופן מודע וברור את הצד הליברלי של המפה הפוליטית והחברתית, אינה מוצאת בו את מקומה.

התחושה הכללית שעולה מהאלבום היא של יאוש, עגמומיות והשלמה. אם בעבר ידע מייקל סטייפ לנפק שירי מחאה תוקפנים ובעלי עוצמה אדירה ("בגין דה בגין", "אורנג' קראש"), הפעם דומה שהוא מסתפק במחאה פאסיבית, מסתגרת, חסרת תקווה. בחייו הפרטיים הוא אמנם מגלה מעורבות ישירה וחסרת תקדים בקמפיין למען ג'ון קרי, אבל דווקא ביצירה האמנותית שלו הוא בחר, כך נדמה, בכיוון ההפוך.

13 שירים יש באלבום החדש, וכולם שקטים ומהורהרים, נעדרי תשוקה ולהט. סטייפ שר על עזיבה, בדידות, אהבות נכזבות, שקרים ופרידות. העטיפה המוזיקלית ההרמונית משתלבת היטב באווירה הכללית שמציעים הטקסטים - וביחד הם יוצרים אלבום מדכא ונעדר תקווה, משהו שיכול בהחלט להזכיר את החיים.

מבחינה מוזיקלית נטו, זהו אלבום בינוני למדי, אבל גם באלבום בינוני של אר.אי.אם יש מספיק רגעים טובים. יש פה שירים יפים ("ליבינג ניו יורק", "דה אאוטסיידרס", "פיינל סטרואו", "היי ספיד טריין"), הפקה כמעט מושלמת, סאונד עדכני ומדויק להפליא - וכמובן, את קולו החד-פעמי של סטייפ, שנשמע מופלא כתמיד.

אבל האלבום הזה חד-מימדי, והמורכבות והעומק שאיפיינו את הלהקה בשיאה, אינם נמצאים פה. האלבומים הגדולים של אר.אי.אם היו תמיד שק מלא הפתעות, כשהשירים לוקחים את המאזין למקומות שונים, ומאפשרים לחוות מגוון רגשות בזמן ההאזנה להם. היו בהם שמחה ועצבות מעורבבים זה בזה, הומור פרוע ורצינות כבדת ראש, צלילים אקוסטים עדינים לצד גיטרות מחרעות אוזניים. האלבום הנוכחי, מלבד רגעים בודדים, מציע בעיקר חוויה ריגשית אחת: מלנכוליה.

גם מעריצים מושבעים של הלהקה, כמוני, מוכרחים להודות שאר.אי.אם כבר מזמן אינה אותה להקת רוק קשוחה ורב-שכבתית שהיתה בתחילת שנות השמונים, ורחוקה מרחק רב מהלהקה שהבשילה לשיאים אמנותיים נדירים וחד פעמיים ב"אוטומטיק פור דה פיפל" (שרוחו האקוסטית מרחפת מעל האלבום החדש, אבל העוצמה האדירה שהיתה בו לא משוחזרת).  

ללכת איתם

"ניו אדבנצ'רס אין היי פיי" מ-1996 היה (אם כי רק בחלקים ממנו), אלבום המופת האחרון שהוציאה אר.אי.אם. מאז היא נקלעה לדשדוש. שני האלבומים שהוציאה בשנים האחרונות, "אפ" ו"רביל", אמנם כללו כמה שירים מוצלחים, אבל כמכלול שלם, הם היו מאכזבים ביחס לימי העבר. האלבום החדש ממשיך בדשדוש הזה. כל השירים בו, ללא יוצא מן הכלל, מזכירים קטעים דומים שכתבה הלהקה ואין בו שום ניסיון אמנותי לפרוץ דרך חדשה, להתקדם או לחדש.

האלבום החדש כולל בעצם רק ז'אנר אחד מני רבים שבהם מתמחה הלהקה - זה של הבלדה השקטה, המהורהרת, ההרמונית - ביץ' בויז סטייל - מה שהופך את ההאזנה לו ברצף לחוויה מתישה במקצת. כמעט כל אחד מהשירים עומד בצורה מוצלחת בפני עצמו, כיצירה שלמה ומרגשת, אבל השלם במקרה הזה, קטן מסך חלקיו. 

ואף על פי כן, ולמרות הכל, מי שאוהב את אר.אי.אם, צריך לתת לאלבום הזה צ'אנס. למרות הביקורת, אר.אי.אם היתה ונשארה אחת מהלהקות הרוק הטובות ביותר - מאז ומעולם. בניגוד ללהקות רבות, גם ברגעים היותר חלשים שלה, לא תתפסו אותה אף פעם בזיוף או בחוסר אותנטיות. סטייפ ושות' נשארים אמיתיים וכנים לאורך כל הדרך. המעט שאנחנו המאזינים יכולים לעשות עבורם בתמורה, זה ללכת איתם. גם כשקשה.