מת השחקן בסאם זועמוט

שחקן התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה בסאם זועמוט מת בשבת בבית החולים הדסה בירושלים בעקבות מחלה. זועמוט היה בן 53 במותו. השחקן והבמאי מוחמד בכרי ספד לזועמוט ואמר: "בסאם היה כשרון גדול, אדם נפלא עם חוש הומור מבריק ולב טוב".

זועמוט נולד בירושלים ב-1951. את הכשרתו התיאטרונית ספג בבית רוטשילד שבחיפה. פעילותו כשחקן הייתה מגוונת ונעה בין במת התיאטרון, מסך הקולנוע ואקרני הטלוויזיה. זועמוט זכה לפרסום רב בשל תפקידו הבלתי נשכח בסדרת הטלוויזיה "המסעדה הגדולה" ששודרה בערוץ הראשון בתחילת שנות ה-80, אך מרבית פועלו היה בתיאטרון.

בתיאטרון אל-קאסבה שיחק בין היתר בהצגות "המהגרים", "נישואי פיגרו" ו"בת הטוחן" ובהפקות המשותפות לתיאטרון אל-קאסבה ולעמיתו הירושלמי, תיאטרון החאן, השתתף בהצגות "הלילה וההר" ו"רומיאו ויוליה". זועמוט נחשב לשחקן להקת תיאטרון החאן שם שיחק בין היתר גם ב"אנה גלקתיה", "אנטיגונה", "הבתולה מלודמיר", "מידה כנגד מידה", והצגת היחיד "סיפורי אבו נימר" המבוססת על ספר שכתב. כן שיחק בהצגה "חצוצרה בואדי", על-פי ספרו של סמי מיכאל שהועלתה על במת תיאטרון בית-לסין.

זועמוט הותיר אחריו את רעייתו לידיה ובתו דידי. מסע ההלוויה ייצא בשעה 15:00 מהכנסייה הלטינית שבבית חנינא הסמוכה לבית מגוריו של השחקן בשועפט.

"בסאם אהב את העבודה וידע להעריך אותה", הספיד בכרי את חברו, "עבדנו יחד בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון, בין היתר גם במזרח ירושלים וברמאללה, ונהנינו לעבוד יחד. בשנים האחרונות מצבו הגופני של בסאם הלך והתדרדר. גם האינתיפאדה שברה את ליבו. הוא הרגיש רע לחיות את היומיום בתוך אוכלוסייה פלסטינית מדוכאת ומושפלת ומצד שני להיות מופלה לטובה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים. הוא לא היה היחיד, היו עוד יוצרים שחשבו שאין מקום לשיתוף פעולה. המשוואה הזו לא הרשתה לבסאם להמשיך לעבוד ולחיות בשלום עם עצמו. הוא המשיך לעשות הפקות פה ושם כמו למשל את 'סיפורי אבו נימר' בחאן הירושלמי. אבל זה השאיר אותו קרוע. גם המצב הכלכלי הלך והתדרדר והוא החליט לפתוח קיוסק. כמה ימים לאחר הפתיחה העמידו לו מחסום ליד הקיוסק וזה חיסל את העסק".

ב"יום בחיינו", ההצגה האחרונה אותה ביים בכרי במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, אמור היה גם בסאם זועמוט להשתתף, אך מצבו הגופני לא אפשר זאת. "פניתי אליו, אפילו ביקשתי מג'ורג' איברהים שינסה לשכנע אותו להשתתף בהצגה והוא כמעט והסכים, אבל בסופו של דבר הוא אמר לי 'מוחמד, הגוף שלי פשוט לא מספיק חזק'. כואב לי להיפרד, כואב על הכשרון שאיננו ועל האדם שיחסר. הוא השאיר אחריו מקום ריק. לא היה ולא יהיה עוד בסאם".

הבמאית ומנהלת תיאטרון "המעבדה" הירושלמי, אופירה הניג, שביימה את זועמוט במספר רב של הפקות, אומרת: "בסאם היה מאוד יקר לי ואובדנו עצוב. כשחקן, יש כל-כך הרבה מה ללמוד ממנו על נדיבות לב ואהבת קהל. הוא עלה לבמה והקהל היה עוטף אותו באהבה וזה בכלל לא חשוב היה באיזה תפקיד מדובר. הוא אהב את הקהל והקהל אהב אותו בחזרה. הוא היה תופס את מקומו על הבמה במלוא מובן המילה. למדתי ממנו המון, בין היתר להיפרד מהציניות והאירוניה בכניסה לחדר החזרות. הוא היה איש חם ובעל חוש הומור שאי אפשר היה לעמוד בפניו וזה בא לידי ביטוי גם במהלך החזרות. הוא היה גורם לנו להתקפות צחוק בלתי נשלטות".

את העבודה המשותפת על הצגת היחיד של זועמוט "סיפורי אבו נימר" שעלתה בתיאטרון החאן זוכרת הניג כ"חוויה בלתי רגילה". בשנים האחרונות מאז שחלה התקשה זועמוט לעמוד, אך למרות זאת המשיך לשחק. לדברי הניג, המצב הצריך התנהלות חדשה ולשם כך נבנו סצינות במיוחד עבורו. "עשיתי את זה באהבה רבה. אי אפשר היה לעמוד בפני הקסם שלו, הוא באמת היה איש מיוחד במינו. השנים האחרונות של האלימות והשנאה שברו לו את הלב, אין לי ספק בזה".

השחקן מכרם ח'ורי, חברו הקרוב של בסאם זועמוט אומר היום: "זה אולי נשמע איום ונורא לומר את זה היום אבל בכל פעם שאני חושב על בסאם עולה על פניי חיוך. אני נזכר איך לפני שלושה שבועות ג'ורג' איברהים, מנהל תיאטרון אל-קסאבה ברמאללה וחברו הקרוב של בסאם, עשה לכבודו מסיבה גדולה אצלו בבית ברמאללה. זו היתה הפעם הראשונה מזה שלוש שנים שבסאם יצא מהבית. הגיעו המון חברים והוא היה במצב רוח נפלא, הוא לא הפסיק לספר בדיחות והעלה זכרונות. הוא לא יכול היה בלי זה. אני חושב שהוא היה רוצה שאנשים יזכרו אותו כמי שהביא לחיים שלהם הנאה ואושר, כמי שהעלה להם חיוך על הפנים. זה דבר גדול לדעת להצחיק אנשים ולגרום להם הנאה, לא כל אדם יודע לעשות את זה. בסאם היה תופעה כשחקן הוא היה בן טיפוחיהם של הבמאי המנוח אנטואן סלאח והשחקן, הבמאי ומנהל תיאטרון אל-קאסבה, ג'ורג' איברהים שהאמינו בו ואימצו אותו. הוא היה איש חכם וקרא המון, היו לו יכולות אלתור באופן בלתי רגיל. בתחילת דרכנו עשינו הרבה הצגות בערבית ביחד, מאוחר יותר עשינו סדרת טלוויזיה לילדים בשם 'סיפורי ח'ליל'. היה לו זיכרון צילומי לטקסט, הוא היה חריף ואינטליגנטי. הוא אהב את החברים שלו, אהב את התיאטרון והמקצוע. הוא נע בין שני עולמות, כמוני וכמו הרבה שחקנים פלסטינים. הוא רצה את טובת שני העמים והאמין בדו-קיום אבל נקרע לנוכח המציאות של העם שלו. בדרך לעבודה בתיאטרון הוא נדרש לעבור מחסומים אם זה בשועפט או בבית חנינא ולמרות זאת הנשק שבו בחר היה הומור נפלא"