כמה שפות נחוצות לאדם?

בסוף המאה ה-20, כאשר מקובל לחשוב שהלשון היא אחד היסודות המרכזיים של התרבות, של החיים החברתיים והמדיניים, וגם של החשיבה והאישיות, אי-אפשר שלא לייחס חשיבות מכרעת למדיניות הלשונית ולדרוש שהיא תבוסס על שיקולים וידע מעמיקים.

בכנס הקודם דיברתי על חשיבות הדיאלוג והפלורליזם דווקא באווירה העכורה שהובילה לרצח יצחק רבין ז"ל. היה אז חשוב במיוחד לומר את מה שאמרתי באוניברסיטת בר-אילן כדי להדגיש שאין לאף אחד זכות להוציא את האחר והשונה ממעגל הדיאלוג. שומה עלינו להתמיד בנחישות בהרחבת מעגל זה ככל שניתן, לא רק מעבר לגבולות אידיאולוגיים אלא גם מעבר לגבולות לשוניים.

היום אדבר על נושא המתקשר באופן יותר ספציפי לתוכנית הכנס: שפות בסכנת הכחדה. כ-6,000 שפות מדוברות היום בעולם, אם כי רובן על-ידי מספר זעיר של דוברים. כ-2,000 מתוך השפות האלה נחשבות לשפות בסכנת הכחדה. כלומר, סביר להניח שתוך עשר השנים הבאות כבר לא יישארו דוברים שלהן.

אפשר להסתכל על העובדה הזאת כהתפתחות היסטורית שיש לקבלה ואף לברך עליה. מי צריך כל-כך הרבה שפות? הרי ככל שיהיו פחות שפות יהיה יותר קל. העולם יהיה אז פחות מוּעד לאי-הבנות ולקשיי תקשורת. אולי באמת 6,000 שפות זה יותר מדי?

האמת היא שהשאלה "כמה שפות נחוצות?" היא מורכבת מכדי לקבל עליה תשובה פשטנית. התשובה צריכה להתחיל ב-"תלוי". תלוי לאיזה צרכים ולצרכים של מי מתכוונים. אולי מבחינת הצרכים של ייעול התקשורת הבין-לאומית או תכנון מערכות תקשורת ממוחשבות, הקטנה משמעותית של מספר השפות הקיים היא חיונית.

אך האם מישהו היה מסכים לכלול בין השפות שיש לחסל גם את שפת האם שלו, אותה שפה שבה מחשבותיו, שאיפותיו ורגשותיו הראשונים הובעו, אותה שפה שעיצבה את הבנת הסביבה שלו, אותה שפה הנושאת את המסורת התרבותית שלו? אני מסופק. אם לשפות תפקידים רבים ומגוונים, ברור שיש לקחת בחשבון גם "צרכים" אלה בקביעת מדיניות לשונית כלפי ריבוי השפות, ובמיוחד כלפי השאלה מה לעשות מול סכנת ההכחדה המרחפת מעל שפות כה רבות בעולם.

מה היא שפה בסכנת הכחדה?

האם טוונדי, שפה בנטו המדוברת בקמרון על-ידי 35 איש – שהצעיר מביניהם הוא בן 45 – היא שפה בסכנת הכחדה?

האם ולשית, שפה קלטית המדוברת בוויילס על-ידי חצי מיליון איש, כולל פעוטות, היא שפה בסכנת הכחדה? האם קצ'ואה, שפה קצ'ואנית, המדוברת בהרי האנדים על-ידי כמיליון איש – שמספרם פוחת במהירות – היא שפה הנמצאת בסכנת הכחדה?

הנה כמה קריטריונים המאפשרים לאפיין – אם כי לא להגדיר בצורה מדויקת – "שפה בסכנת הכחדה":

• מספר וגיל דובריה
• שימוש בבתי-ספר
• עמדת הממשל כלפיה
• עמדת הקבוצה השלטת בחברה
• מעמד רשמי או לא רשמי שלה
• קיומם של שידורים, עיתונים, ואמצעי תקשורת אחרים בשפה זו
• תיעוד ומחקר של השפה
• הוראתה כשפה שנייה וראשונה
• קיום שיטת כתיבה בעבורה
  

הקריטריונים האלה מגדירים את סכנת ההכחדה לשפות חיות. אוסיף לכך שתי קבוצות נוספות. ראשית, שפות המדוברות על-ידי מהגרים או קבוצות מיעוט אחרות גם כאשר שפות אלה מדוברות במדינות המוצא שלהם. קבוצות המיעוט האלה, הנמצאות תחת הלחץ של ההסתגלות לסביבתן החברתית החדשה או הדומיננטית, עלולות לאבד את שפתן ובכך את מורשתן התרבותית. שנית, שפות מתות הנשמרות על-ידי מסורת מחקרית, דתית או ספרותית. שפות אלה עלולות להיכחד שנית אם הפעילות המשמרת אותן תופסק, מפאת חוסר תקציב או מסיבות אחרות.

מדיניות לשונית ראויה לשמה חייבת להיות מודעת לבעיה של כל סוגי השפות שבסכנת הכחדה וחייבת למצוא תשובות הולמות לבעיות אלה. אתמקד כאן רק בצעד הראשון, המושגי, העשוי לדעתי להוביל לשינוי חיובי בגישה לסכנת הכחדת השפות.

אני סבור שכדי להביא לתודעת קובעי המדיניות הלשונית את חשיבותו של הנושא יש צורך לשנות את התדמית השלילית שדבקה בריבוי השפות במהלך ההיסטוריה. מכיוון שהמקורות היהודיים אחראים במידה רבה לתדמית זו, מוטלת עלינו חובה מיוחדת לשנותה. אני מתכוון כמובן לסיפור המקראי של מגדל בבל, המופיע בבראשית י"א, 3-9:

4: "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".

6: "ויאמר יהוה הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".

8: "ויפץ יהוה אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות העיר".

הבלבול נוצר על-ידי הפיכת דיבורם לבלתי-מובן לזולתם. וזה מתפרש מסורתית במונחים של ריבוי שפות. אפשר היה כמובן לפרש זאת אחרת. למשל, שכל אחד החל לדבר "דיאלקט", "ז'רגון" או "סלנג" מיוחד, שלמרות היותם שייכים לאותה "שפה" לא אפשרו הבנה הדדית. בתנאים אלה קבוצה מסוימת יכולה לראות בדיבור של "האחרים" עיוות של שפתה ה"נכונה", ומכאן להגיע בקלות למסקנה, המבוססת לכאורה על עובדה לשונית זו, ש"אנחנו" עולים על "האחרים". היסקים כאלה אינם נדירים.

הרודוטוס, למשל, מחלק את האנושות לשתי קבוצות, יוונים וברברים. אלה האחרונים הם מי שאינם מדברים יוונית, אלא מקשקשים צלילים אחרים מוזרים (מכאן הביטוי "ברברוי" ובעקבותיו הביטוי העברי "בירבור") שאינם ראויים לכינוי "שפה". כך גם האצטקים זלזלו בצ'יצ'ימקה הנוודים וקראו להם "פופולוקה" משום שהם דיברו "שפה" בלתי-מובנת להם.

יהיה אשר יהיה הפירוש, ריבוי השפות נתפס בסיפור המקראי כאקט של הענשה. הריבוי הוא שלילי משום שהוא מונע הבנה בין בני-האדם ובכך יוצר ביניהם אי-הסכמה, חילוקי-דעות ומריבות. מאז, ריבוי השפות נתפס כמתכון בטוח לפירוד. תומס פיין, מן האבות המייסדים של ארצות-הברית, ביטא את הפרשנות המסורתית הזאת של המקרא בבהירות. "אם יש מדינה בעולם שבה ההסכמה היתה לא צפויה זוהי אמריקה, שכן היא מורכבת מאנשים המדברים בשפות שונות".

ו

אילו הפן האחר של אותו מטבע, המהלל את האחדות כנגד הריבוי, את כור ההיתוך כנגד הגיוון, בא לידי ביטוי בזעקה של הוגה אמריקאי אחר, שחרד לאחדות אומתו, ונקט עמדה נגד ההתפשטות (בתמיכה ציבורית) של השימוש בשפות רבות זולת האנגלית: "האידיאל הלאומי היה מרבים אחד. האם עלינו היום לזלזל באחד ולהלל את הרבים? האם המרכז יחזיק מעמד? או שמא כור ההיתוך יוחלף במגדל בבל?"

אבל אפשר, מול פרשנות שלילית מושרשת זו, לקרוא את הטקסט המקראי גם אחרת, דווקא ככזה המעניק לגיטימציה וערך לריבוי השפות. האם לא היה זה חלק מן התוכנית האלוהית שבני-האדם יתפזרו על פני כל הארץ? והאין ההפרדה הגיאוגרפית ביניהם הסיבה הטבעית העיקרית לריבוי השפות?

כך או אחרת, ריבוי השפות הוא המצב העובדתי הנתון, שבו העולם שרוי. הנביא צפניה מאשר זאת, באומרו שהמצב של ריבוי שפות ישתנה רק ביום הדין כאשר נחזור למצב האידילי של שפה אחת מושלמת: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יהוה לעבדו שכם אחד". (צפניה ג, 9)

פסוק זה אכן מבטא געגועים למצב לשוני טוב יותר בעולם. (אגב, מצב זה אינו דווקא זה ששרר בטרם אירועי מגדל בבל, אלא זה ששרר בגן העדן, כשהשפה היחידה, זו של אדם, תאמה בשלמות את המציאות ושיקפה אותה בנאמנות. מתכנני שפות אוניברסליות לדורותיהם, לא רק שאפו לשפר את התקשורת בין בני-אדם, אלא גם ליצור מערכת סימנים "אדמית" שתשקף את הידע המדעי על העולם).

אך יש בו גם השלמה עם ריבוי השפות כעובדת חיים, שכן למצב האידילי הראשוני נחזור – אם בכלל – רק באחרית הימים.

אפשר גם להתקדם מעבר להשלמה גרידא, ולראות בריבוי השפות ברכה, ואף דבר שהוא חיוני, ממש כפי שריבוי מינים חיוני לקיומו של מאגר הגנים המגוון הנחוץ לאבולוציה. לא ארחיב את הדיבור על כך.

אזכיר רק שאחד המאפיינים העיקריים של היצירתיות האנושית הוא הריבוי הבלתי-מוגבל של תוצריה, שכל אחד מהם משקף מזווית אחרת ובצורה שונה את רוח האדם. כך גם אפשר לומר – בהקשר של המסורת היהודית שבו ניהלנו את הדיון – שכל שפה במורכבותה, ביופיה, ובעושרה, משקפת – לא פחות מהיבטים אחרים של העולם הנברא – את יכולתו הנפלאה של הבורא. מבחינה זו, יש לשמרן כולן כי "אלה ואלה שפות אלוהים חיים".

מתוך "משב הרוח" מאת מרסלו דסקל, הוצאת כרמל, 293 עמודים.