על רבנים ודמוקרטיה
לו היה ניכר לכל מהו רצון העם, ולא באמצעות סקרים ספק-מוזמנים, הייתה ההלכה מקבלת את הגזירה
התקשורת מלאה בימים אלו בפולמוס "הסרבנות הרבנית". כמי שנמנה על מה שקרוי רבני יש"ע, אני מוצא לנכון להאיר את הסוגיה המטלטלת את רבני הציונות הדתית, הקרועים בין שתי נאמנויות - לתורה ולמדינה. דבריי מכוונים לזרם המרכזי של תומכי ההתנתקות, הרואים בתוכנית חזון מדיני ופתח לתקווה. אין לי כל שיח ושיג עם השמאל המושבע, התומך בהתנתקות לשמה - במטרה להביס את המתנחלים, לנפץ את חלומם וללקק את האצבעות.
בני הפלוגתא שלי מעלים את השאלה הנוקבת: כיצד רבנים "מפלגים את העם"? כיצד ראשי ישיבות הסדר, השולחים את תלמידיהם לקו החזית הקדמי - "קורעים את הצבא"? כיצד רבני יישובים ביש"ע, הזוכים יום-יום להגנה אישית ומשפחתית מחיילי צה"ל - חותמים על "פסקי הלכה החותכים בבשר החי הצה"לי"?
יחסיות ההלכה
תשובתי הנחרצת היא כי ההלכה אכן מתחשבת ברצון העם, ואין כמו רבני הציונות הדתית המכירים בערכי הדמוקרטיה ומכבדים אותה כגורם הלכתי משמעותי. הרב קוק זצ"ל, אבי רבני הציונות הדתית, כבר הורה לנו חד-משמעית כי העם ונבחריו הם יורשי המלכות התנ"כית וההלכתית, ולהם סמכות השלטון המדיני: "בזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות ליד האומה בכללה" (משפט כהן, עניני א"י, סימן קמד). כאמור, לרצון העם משקל נכבד, ובלבד שאיננו מזויף, ואיננו מושלט על-ידי שליט המכריז "המדינה זה אני", ומפטר כל מי שנגדו.
תשובתי הנחרצת היא כי לו היה ניכר לכל מהו רצון העם, ולא באמצעות סקרים ספק-מוזמנים, הייתה ההלכה מקבלת את הגזירה. גם אם היה מדובר ביציאה מלבנון, משכם ומבית לחם, ואפילו מחברון, היו רבנן ותלמידיהם משלימים עם המצב, ויש הרי קבלות על כך מלפני מספר שנים.
בסוגריים אעיר כי הכוונה היא לרצון העם היהודי, ולא לכלל אזרחי המדינה. רצון זה ניתן לוודא באמצעות משאל שיוכרע ברוב מיוחס. אמנם פסקי ההלכה שהתפרסמו לאחרונה מפי גדולי רבני הציונות הדתית מנומקים במצוות אחיזתנו בארץ. זאת האמת האובייקטיבית, אך מתחת לפני הדברים היא תוצאת ההליך דמוקרטי המזוגזג, הבנוי על חודו של מיצובישי, ואולי פחות מכך.
אני רואה את הרבנים ככלבי השמירה של הדמוקרטיה, לא פחות מהעיתונות המערבית. איך יכולים רבנים, ואישי רוח בכלל, לעמוד מנגד כאשר הדמוקרטיה נרמסת והשליט ממאן לבדוק את רצון העם? שימו לב ללשון הרבנים: "ראש הממשלה איננו בעל הבית". העם - כן!
מיתוס ההתנתקות
וערה עקרונית נוספת,שאף היא משמשת רקע לפסיקה: רבנים לעולם ישקלו בעדיפות עליונה את מושג פיקוח הנפש, הדוחה את כל התורה כולה, והלכת הדמוקרטיה בכללה. אכן, בסוגיות מדיניות תמיד יש סיכון בטחוני, לכאן או לכאן, ומידי ספק לא יצאנו. והנה, בשאלת ההתנתקות התברר לכולנו כי המיתוס התנפץ בקול תרועה רבתי. מסמך ההתנתקות נשמע בתחילה כסביר למדי, גם אם מחירו גבוה מאוד - עקירת יישובים. ההלכה יכולה הייתה להשלים עמו, אם התשואה הביטחונית או המדינית הייתה מובהקת. מדובר היה בתקווה "להזדכות" על רצועת עזה באפסנאות הבינלאומית. לא נהיה אחראים יותר להיבטים הכלכליים וההומניים של מיליון וחצי כלואי הגטו העזתי. מנגד, נשלוט ביטחונית בגבולות החבל - ביבשה, באוויר ובים - ואף נזכה להצהרה נשיאותית מהבית הלבן על גושי התנחלות מעבר לגבולות 67' ועל אי הכרה בזכות השיבה הפלסטינית.
גם אם מישהו האמין בכך, בא הראיון שהעניק ראש לשכת ראש הממשלה, עו"ד דב וייסגלס, וחשף את התרמית. הכל רק תמיסת פורמלין למפת הדרכים ולמדינה פלסטינית. אירופה כולה מתנגדת נחרצות לצעד חד-צדדי; העזתים מצהירים שיפציצו את אשקלון, האיראנים את תל-אביב, האו"ם לא יאפשר לנו להזדכות על האוכלוסייה, והעולם מכריז כי נישאר אחראים לגורלם עד שתקום מדינה פלסטינית עצמאית.
כל בר דעת - ורבנים הם כאלה - מבין כי היתרון הביטחוני איננו מובהק, וסיכוייו דלים. כל נבון - ורבנים הם כאלו - יודע כי מועצת חכמי השמאל לא תתיר בשום אופן הפצצה אווירית בג'בליה כגמול לקסאמים בשדרות, שהרי "לא נרד לרמה שלהם". ובכן, האם במצב של ספק-פגיעה משמעותית בביטחון תושבי ישראל על הרבנים לעמוד מנגד? הרי גם הם שומעים את הלחישות המודלפות של אלופי צבא, מכהנים ובדימוס, המצביעות על חשש ביטחוני כבד.
סוף דבר, אל תשירו שיר שלום למיתוס ההתנתקות. ואם בכל זאת "העם רוצה" - הבה נתייצב לקלפי והרבנים יקבלו כל תוצאה מובהקת. הם ינסו להשפיע לפני ויריעו בשופרות, אך הם יורו לציית לרצון העם, גם אם בחריקת שיניים.
הרב ישראל רוזן, מרבני יש"ע, ראש מכון "צומת" בגוש עציון
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
