בדרך לחאלב

באותם ימים שבהם השירה הפרסית היתה השירה הגדולה והנשגבת בעולם כולו, הובל במדבר יהודה אחד מבחירי משורריה, מוּשריף אַ-דין אבן מוּצאלח א-דין, שנודע ונערץ בשם סעדי. ידיו היו קשורות מאחורי גבו ברצועת עור, זעה ואבק נקוו בעיניו, שפתיו היו מבוקעות ורגליו כשלו. לאחר מסע ארוך הגיעו החטופים לטריפולי, וחודשים רבים, משחר עד חשיכה, עבד סעדי בביצורי העיר. מדי ערב היה אומר בליבו שאם לא יתרחש נס, ייפח את נשמתו בשבי הפראנקים. והנס אמנם התרחש. איש חאלבּ, מכרו ומוקירו, שילם כופר בסך מאה דינרי זהב, ובעל פרדות פּיזאני הוליך את סעדי לחאלב, בתקווה שמי ששילם את הכופר יגמול לו ביד רחבה. וכך ניצל סעדי ממוות. מתוך הכרת טובה נשא את בת מצילו, שנתגלתה כאשת ריב ומדון, ולאחר חיים שבעי עלילות ותהילה מת בעיר הולדתו שיראז, והוא בן מאה ושמונה.

העובדה שקיומה של שירת סעדי בת-האלמוות – "שושן יפרח רק רגע קט, גן שושני יפרח לעד," כתב סעדי במבוא לגוּלֶסתאן, הלא הוא "גן שושנים" – היה תלוי בתשלום מקרי של כופר, עוררה יראה והודיה בכל מקום שקראו בו את שירתו, שהרי את עיקרה חיבר כאשר כבר היה איש בא בימים, שנים לאחר תלאותיו בטריפולי.

מוזר להיווכח כי בדברי היראה וההודיה האלה שזורות לא מעט מילות זעם, בוז ושנאה, המכוונות אל הברברים הפראנקים. "אילו העמידו הפראנקים הבזויים את כל משורריהם כולם כנגד סעדי – היה הוא לבדו גובר עליהם כגבור הפיל על עדת עכברי-שדה!"

כאן עלינו לעמוד ולשאול מה עשה סעדי, אדם שמאות תלמידים של בתי-המדרש המהוללים של דמשק הידפקו על דלתו, בשממת מדבר יהודה? למרבה המזל, לבד מן המסופר בספריו, ידוע לנו על שהותו שם מאיגרת ששיגר הדרוויש מוחמד אבו מנצור אל אחד מסוחרי שיראז העשירים, איסכנדר עלי, ובה הסיפור על נדודיו עם סעדי ועם מתבודד צוּפי אחד, נוּר אללה עטאר.

מאז למד בניזאמייה, היה סעדי להוט מאוד אחר חברת הצוּפים ואחר תורתם. מששב מבגדאד לשיראז ויצא משם למסעותיו הארוכים, ביקר בבּאלְח', עיר הולדתו של ג'לאל א-דין רוּמי, ששיר אחד שלו תירגם סעדי לשפת אוּרדוּ, כשי לאדון גדול מקשמיר שהשתקע בעיר חאלב׃

בנוחי בלב פנינה.

עד נתלשתי סְחוֹף וּרְחוֹף

נישא כגל נשבר אל חוף.

המיתי באוזני כל חי

כעב כלה, על חוף שרוע

אישן ולא אוסיף לנוע.

הוא ביקר בגאזנין, עירו של מוחמד בעל חרב-הברק, בפּאנג'ב, בסוֹמנאת במקדשו הכביר של שיווא, אדון הירח, אדון הסוֹמה – צמח ההזיות, ומשם בא לדלהי ולתימן, ומתימן הפליג בים סוף, נדד בחבש ועלה למכה ולמדינה וחי במצרים ובדמשק. בכל מקום שנדד בו נמשך אל חברתם של הצוּפים או אל בני-אדם הדומים להם בתורתם או בחייהם. כששמע שהצופי נור אללה עטאר, שגזר על עצמו שתיקה, אומר להתבודד במדבר יהודה, יצא עימו לדרך. ליד הירדן הצטרף אליהם הדרוויש אבו מנצור, שהצטיין בכתב-יד מופלא, ובשל כך ביקשוהו תחילה נסיכים, ואחר-כך – שוטריהם.

מבוכה מסוימת מורגשת אצל מחברי הספרים בעניין סעדי. איש מהם אינו יכול להכחיש שהמשורר נדד עם צופי זקן, שכולו עור ועצמות, ועם דרוויש מטורף, עוטה פרוות עיזים, שראש עז קשור לו על כתפיו ואבנטו מקושט בזנבות עכברים צבועים בחינה.

אך קשה להניח שזה הטעם למבוכה. אלה שכיבדו את הצוּפים, בגלוי או בסתר, מן הסתם חייכו בחיבה למחשבה שהמשורר, אחד האנשים המשכילים בזמנו, נדד עם עטאר ולמד ממנו ענווה והזדככות; אף נעם להם לדמות בנפשם את שניהם צועקים זה לזה׃ הוּ-הוּ! הוּ-הוּ! בין הסלעים. אך גם מי שלא נמנו עם אוהבי הצופים לא נרתעו, בעצם, מפני נדודיו עם עטאר. אלה הסבורים שהצופים הם שוטים השוגים באשליות, ושמבטם הבוהה כמוהו כמבטו של מטורף או תינוק, לא איכפת להם שמשורר ישוטט עם יצור חסר דעה; הדבר נראה בעיניהם כאילו התהלך עם קוף שלצווארו ענודה שרשרת זהב. וגם אלה שראו בצופים נוכלים ורמאים גמורים, שדבריהם ותורתם אינם אלא מסווה לתאוות השלטון והבצע, אף הם אינם מביטים בעין רעה במשורר הנודד לו עם רמאי שכזה, משום שהם מניחים שאף-על-פי שראוי לו למשורר להיות אדם ישר, אין כל מכריו חייבים להיות כמותו. ואילו המחמירים עם הצופים כעם כופרים, שבחרו באחד מנחלי האכזב המתפלגים מנהר האמונה, שכולו אור, רחמים וגאולה, אינם מרבים בקריאת שירה.

ואף-על-פי-כן יש בספרים מבוכה ואי-נוחות, ומבוכה זו, כמו דברי הארס נגד הפראנקים, מקורה במאורע שעליו מספר הדרוויש באיגרתו. בדבריו, שניכר בהם כאב רב, הוא נוטל על עצמו את האשמה ומכה על חטא.

כאשר שמע האביר טיבּוֹ דֶה גרוּמֶר, כותב אבו מנצור, כי סעדי הוא משורר, הטיל בכך ספק ואמר שאין חזותו מעידה על כך. הוא ציווה עליו לחבר שיר שיתורגם לפניו, והוסיף שאם ימצא השיר חן בעיניו, ישוחרר סעדי ואף ייצא נשכר.

הלא-ייאמן התרחש. סעדי קרא את שירו לפני הצלבנים, ולמחרת נקשר ברצועת עור והובל אל מבצר טריפולי.

מחברי הספרים הפרסים הניחו שיש רק הסבר אחד לכשלונו של סעדי׃ רצונו להיכשל. הכל ידעו על חוכמתו, על קסמו הרב, על הזיכרון המופלא שלו, שנחקקו בו כל אותם ספרים שהעלה על הכתב רק לאחר שנים. היו שניסו להטיל ספק באמיתות איגרתו של אבו מנצור, שלא נשתמרה במקורה אלא רק בגירסה ערבית מקוצרת. אבל הדרוויש הצטיין בעין חדה, וקשה לא להאמין לו. הוא זכר שהטלאים בגלימתו של סעדי היו כחולים, שהאביר היה עטוף בגלימה ערבית רחבה וחבש לראשו כאפייה ארוגה במאות צלבים אדומים זעירים, וכיוצא בזה.

אילו נשארו סעדי, הצופי והדרוויש במערה ששכנו בה חודשים אחדים, לא היו נתקלים בצלבנים. אך הצופי חלה מאוד, וגם הדרוויש נתקף בחום גבוה. רק סעדי היה נינוח. העולם כולו היה עובר על פניו באיוושה מהירה, ממש כמו הרוח המדברית. משל שאמר לו נזיר בין חורבות סוֹמנאת, שכל העולם כולו כמוהו כנהר-עד שעל שתי גדותיו גרגרי חול רבים מספור המתלכדים פה ושם לזוגות אוהבים, לידידים, למשפחות, לערים, לעמים או לדתות, ומתפרדים לפי עוצמת הזרם, גחמת הגלים או סלסולי הרוח – משל זה נראה בעיניו כתמונה זוהרת, וגרגרי החול דמו בעיניו לביצי דגים ססגוניות; נהר, לא נהר-עד.

המחנה שהשלושה הצטרפו אליו הוקם על סלע שטוח מול ים המלח. הוא היה מוגן יפה, כי רק מצידו האחד הוליך שביל צר אל הים, ואילו מצידו האחר הזדקרו סלעים גבוהים וחדים; משני הצדדים הנותרים נפערה תהום. הסתופפו שם נוודים, סוחרים, בני-אדם שהיו להם סיבות טובות להסתתר במדבר. למזלו הביש של סעדי, היה ביניהם גם נושא-חרב אחד, דיבּ כינויו, שהתקיים, יחד עם חמשת אנשיו, על תקיפת מחנות הצלבנים.

הלילה הגורלי היה חשוך מאוד. רוב אנשי המחנה ישנו, ורק ליד המדורה ישבו דיב הענק ועימו אחד מאנשיו, ולידם סעדי והדרוויש. הצופי הזקן שכב על גבו והתבונן בשמים. בפרס, בהודו, בתורכיה, בחבש ובמדבריות ערב, היה סעדי מאריך תמיד שבת עד שנטש האדם האחרון את המדורה. הוא היה מסתכל בפני האנשים ובתנועות ידיהם, ומקשיב לסיפוריהם בהשתאות. דיב הפליג בסיפוריו. הצופי כבר היה זקן מדי, חלול ואולי חכם מכדי שמישהו או משהו ימצא חן בעיניו, אולי חוץ מן השמש והרוח, אבל דיב חש נוחות ואהבה עצמית, משום שהיה ליד סעדי הגדול, שלא חרץ משפט על אדם, חיה או כל דבר אחד.

דיב סיפר על ימיו היפים, שבהם היה מקבל מטבע זהב תמורת כל ראש פראנקי. היה לו תרמיל ובו ארבעה כיסים, שהיו ריקים בצאתו לציד ומלאים בשובו. סעדי הביט בצופי, אבל הלה רק מיצמץ בעיניו, כאילו ביקש לומר שהוא מעריך את מאמצי השודד לערוף ראשים, אלא שהראשים סגולתם לצמוח שוב ושוב, כך שמאמצים אלה אינם אלא משחק ילדים, אף-על-פי שיש בהם ניסיון ראוי לשבח לחתור להפשטה הדרגתית של המצוי. לאחר מכן קדרו פני הצופי, שפתיו נתעוו, דמעות נאספו תחת עיניו, וסעדי ידע שהצופי חושב על ראשו של אל-חלאג', שאחרי שנכרת והושלך ארצה עדיין היו שפתיו לוחשות׃ אחד! אחד...

לפתע פתאום נשמעו צלילי נגינה וצניפת סוס חנוקה. היו אלה צלילי כלים שסעדי הכיר, חלילים ותופים, אך הנגינה היתה מוזרה. המחנה התעורר. האנשים הצטופפו על שפת סלע ולטשו עיניהם אל הים. כאשר החלו המים להתבהר, לא נראו מנגנים או סוסים, אלא אוהל רחב ומעליו דגל צהוב. כמה מאנשי המחנה קיפלו את מיטלטליהם בחופזה והתחילו לרדת בשביל הצר. זמן רב עבר, וכשהיורדים לא נראו למטה, הבינו הכל שמולם מארב של אנשים או שדים. דיב ואנשיו שלפו את חרבותיהם. הדרוויש נאנק והצופי כיסה את ראשו בפיסת בד קרועה. סוחרים אחדים התחילו לטפס על הסלעים החדים, אך כעבור רגע יצאה מפיהם צעקה. בכל חגו וסדק שבסלעים עמדו קשתים צלבנים או בדווים, בעלי-בריתם, אוחזים במגינים שהוסתרו בין הקשתים, נעים במהירות, כמו רוחות-רפאים בסיוט, עקומים ולא ברורים, צעדיהם קטנים כדי שלא ימעדו על הסלע. הם השמיעו צרחות, זמזומים וקרקושים כחיות בביבר. ריח דם עמד ברחבה. לא עבר זמן רב וכשליש מאנשי המחנה היו מוטלים הרוגים. רבים נפצעו, והשאר הובלו אל האוהל שהוקם על לשון-יבשה קטנה בים, בין עצים מתים מכוסים מלח לבן.

הצופי, שני סוחרים קשישים וארמני שהרבה לשוחח עם סעדי בפרסית הדורה, שוחררו מייד. הארמני קרב אל סעדי, ואמר לו שנפל בשבי האביר טיבו דה גרומר, איש טוּלוּז, וכי האביר הוא אשר יכריע את גורל השבויים, אך הוסיף שהוא סמוך ובטוח שסעדי, ועימו גם הדרוויש, יישלחו לחופשי.

באותו רגע יצא מפתח האוהל אביר פראנקי ענק, שמן מאוד, פניו תפוחות ועיניו קטנות וכבויות. הוא הסב אל השולחן, פשט את ידיו לפניו, ואחד מעוזריו חקר את השבויים. כאשר הגיע תורו, עשה הדרוויש תנועות נגיחה בקרני העז והשמיע פעייה רמה. האביר הרים את ידו ואחד מחייליו התיר את כבליו של הדרוויש. "הלוואי שיפער ריזוואן את השער לפניך במלוא רוחבו ואורכו, אדוני הרם!" אמר הדרוויש. אנשים אחדים פרצו בצחוק, וכשהוסבר לאביר שריזוואן הוא המלאך המופקד על שער גן-עדן, געה גם הוא בצחוק רועם. אחר-כך נחקר סעדי בידי אנשי האביר, והאביר ציווה עליו, כאמור, לחבר שיר עד הערב. כששמעו זאת ידידיו והארמני, נשמו כולם בהקלה, כי מלבד רוּמי לא היה אז עלי אדמות משורר כסעדי. האביר רמז לארמני, והלה הוליך אליו את המשורר.

פניו התפוחות והחיוורות של האביר עוררו רתיעה ושמץ של חמלה בלב סעדי. הארמני ציין כי האביר מארח בטירתו בטולוז משוררים רבים, וכי הוא אוסף כתבי-יד וכלי נגינה. אחר-כך פיהק האביר כמו סוס-יאור ומגופו העצום נדף ריח קל של דגים. סעדי תהה אם קבועה בדתם של הפראנקים חובת הרחצה.

ארבע מדורות הודלקו לא הרחק מהאוהל, וכבשים נצלו על שיפודים. מאז התחבר אל הצופי לא בא טעמו של בשר אל פיו של סעדי. הוא ישב בין הפראנקים, אכל ושתה, והיה משועשע למראה עליזותם, כמויות האוכל הענקיות שבלעו ונימוסי האכילה הברבריים שלהם. האביר עצמו בלע כרבע כבש, וכשהופיע עוף-טרף וחג מעל ההר, חטף קשת מאחד החיילים, ירה, החטיא ומייד התחיל לצרוח, להתלונן ולהכות את היושבים לידו, ואף הזיל דמעות, עד שניחמוהו החיילים והוא שב לזלול.

אחרי ארוחת הצהריים נרדמו רוב החיילים, וגם סעדי, שלא עצם עין כל הלילה, ישן עד שהעיר אותו עוזרו של האביר ושאל אם יש משהו היכול לעזור לו בחיבור השיר. סעדי הודה לו, וביקש רשות להתהלך על חוף הים, שכן רגיל הוא לחבר את שיריו תוך כדי הליכה. עוזרו של האביר נתן את הסכמתו ורק ביקש ממנו רשות לשלוח אחריו חייל כדי להבטיחו מפני אריות ונמרים או מפני מפלצות השוכנות בים המוות.

לסעדי נותרו ארבע או חמש שעות לחבר בהן את השיר, פרק-זמן ארוך למדי למשורר כמוהו. אך מאיגרתו של הדרוויש ידוע לנו על החרדה שאחזה בסעדי, כי לא יכול היה להחליט איזה שיר לכתוב כדי שימצא חן בעיני הברברי הפראנקי. מעולם לא קרא שירים פראנקיים, ורק שמע עליהם דברי ביטול במצרים. שיר על ציד? על סוס? על אהבה? לשעשע את הפראנקי או לרגשו? הוא נזכר בנגינת הפראנקים. כשהיו מנגנים שירים מהירים ועליזים, היה גם הוא, הזר להם, נהנה; ואילו שיריהם האיטיים והעצובים הילכו עליו שיעמום. לכן, אמר בליבו, ישעשע את הפראנקי וכך יחדור בעד משמני גופו, יצית חיוך בעיניו הכבויות. הוא החיש את צעדיו, ושיר המזהיר מפני ידידות עם איש המטפל בפילים נולד, שורה אחר שורה.

אל תתרועע עם איש הפילים.

כי איש הפילים אך עמל ועמל

מאכיל ומשקה את הפיל יום וליל.

כי יפקוד את ביתך הפַּיָּל האוויל

ויגרור אחריו, בלי לשאול, את הפיל,

כאשר את הסף עבור יעבור

תֵּראה הרצפה כולה סדק וחור;

וגם אם תכעס ותרגז בליבך

על מיטב הספות ישתרע לרווחה

בחדקו המעוקל יכלה את התה

ואתה תשתומם׃ הלנצח ישתה?

אך אבוי אם תעז שלוותו להחריד;

ממסד עד טפחות לא יותיר אז שריד.

כי אכן לא ימצא אלא פח ומוקש

תם-הלב שרֵעוּת הַפַּיָּל מבקש!

כמו כיפת שלגים לפסגתו של הר,

כמו רוח בוקר חרישי

למנגינת גלי נהר.

עוד לא נברא מי נעכר

אם אל ליבו הֵישיר לומר׃

"אך באלוהים לבד אשימה מבטחי

אשר ינחני בדרך הישר."

החלטה זו עלתה לסעדי בהשפלה ובייסורים רבים. מוכה וקודח עבד בחפירות ובבניין חומות טריפולי חודשים רבים.

האם נענש מפני שהתחיל לחשוד, מתוך התבוננות בתהפוכות זמנו, כי העולם כולו הוא מעין הלצה משונה, וכי בני-אדם חכמים שותפים בסתר ליבם להרגשתו? ואולי נענש משום שנדודיו לא היו אלא אמתלה להתחמק מן החובה לאהוב את הזולת? ואולי שכח דבר-מה ונענש על השיכחה?

הרהורים כאלה עברו בליבו של סעדי שעה שהתבונן בפרד הפוסע לאיטו בדרך לחאלב, נוער ולועס ומגרש זבובים בזנבו. ומי יודע מה היה בסופם של הרהורים אלה אילו היה סעדי צופי או דרוויש. אך למראה הפרחים והעשבים שבשולי הדרך התעודד סעדי והקשיב לצלצול הפעמונים הזעירים שעל צווארו של הפרד, לזמרת ציפורים ולזמזום דבורים, ואמר בליבו׃ איי, מוּשריף! חדל להתענות ולהתייסר! איש אחד לא מצא טעם בשירך והנה אתה עובד בפרך שישה חודשים. איש אחר נהנה משירך והנה הוא משלם מאה דינרי זהב ואתה חופשי לנפשך. אפילו לפי חשבון נדיב ביותר לא היתה שווה עבודתך בביצורים יותר מעשרה דינרים לחודש. מכאן שערכך במאזני העולם – ארבעים דינרים לחצי שנה, סכום לא גדול, אך גם לא מבוטל כלל ועיקר. כך חשב סעדי ופיזר את הרהוריו העגומים והקשים, ורק בין דפי הבוסתאן והגוּלֶסתאן מתפתלת לעיתים הדרך לחאלב, אפלה ותובענית.

שתי פיסות הקלף ועליהן שירי סעדי, שתורגמו בידי משורר פראנקי, נדדו עם האביר בכל מסעותיו. אבוי! מה גדולה היתה טעותו של סעדי! השיר על ישרוּת הלב עשה רושם כה עז על האביר עד שציווה לחקוק אותו בשיש יקר ערך על קיר הכנסייה הגדולה של עירו, הבאזיליקה סֶן סֶרנֶן. לוח השיש קבוע שם עד היום, בקריפטה החשוכה, בין האפוד של דומיניק הקדוש לכובעו של תומס מאקווינו.

• מתוך "11 סיפורים" מאת דן צלקה, הוצאת "חרגול פלוס".
• הסיפור עצמו פורסם בשנות השבעים בחוברת "סימן קריאה".