עשור לחטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן

"אומרים שהזמן מרפא, שכאבי האובדן של בן יקר נחלשים, אבל אין זה כך". כך אמרה היום (ב') אסתר וקסמן, אמו של החייל נחשון וקסמן ז"ל, שנחטף ונרצח על-ידי מחבלי החמאס לפני עשר שנים - ב-1994.

ביום השנה העשירי להירצחו, קיימה משפחת וקסמן טקס זיכרון במרכז "שלווה בית נחשון", בשכונת הר-נוף בירושלים. המרכז, המשמש כבית חינוכי ותרבותי לאוכלוסיות עם מוגבלויות, הוקם בשנת 1990, ולאחר מותו של וקסמן הוסב שמו.

וקסמן, לוחם סיירת "עורב" של גולני, נחטף על-ידי חוליית חמאס כאשר עלה על מכונית בה נסעו ארבעה טרוריסטים מחופשים למתנחלים. הוא הוחזק במשך מספר ימים בבית בביר-נבאללה. יומיים לאחר חטיפתו פרסמה החולייה קלטת וידיאו, ובה צולם נחשון כשהוא אומר "החבר'ה מהחמאס חטפו אותי".

שידור הקלטת הסעיר את תושבי המדינה, וממשלת ישראל התכנסה לישיבת חירום. החוטפים דרשו בתמורה לשיחרורו את שחרור השייח' יאסין ואת שיחרורם של 200 אסירים פלסטינים נוספים.

שעות אחדות לפני שפג האולטימטום שהציבו המחבלים, הורה ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, ליחידה של סיירת מטכ"ל לפעול לשיחרורו של וקסמן. ואולם מבצע החילוץ נכשל, ובמהלכו ירו המחבלים והרגו את וקסמן וכן את מפקד הכוח המחלץ, סרן ניר פורז.

"זה היה אחד הרגעים המצמררים"

"המחבלים הארורים רצחו לא רק את נחשון, אלא גם את כל צאצאיו הפוטנציאליים. לא יהיו לו צאצאים ולא יהיו לו ילדים שימשיכו את דרכו", אמרה האם. לדבריה, פעולותיה למען הילדים המוגבלים במרכז שלווה משמש עבורה כשליחות למען בנה. "אנו מתנחמים במקום הזה, שנחנך למען הילדים המוגבלים, שהם הסקטור החלש בחברה. כל עוד אלוהים ייתן לי כוח, אני אשמש להם לקול", אמרה.

שגריר ארה"ב בישראל, דן קרצר, התייחס אף הוא לפעילות המרכז. "הזמן לא מרפא את הפצעים ואת הכאב שהטרור מחולל, אבל מרכז זה יכול לשמש כנחמה מעטה לכאב. מה שעשתה משפחת וקסמן לזכרו של נחשון מאפשר לנו לומר למשפחה שהלוואי וינוחמו כפי שמתקן זה מנחם את כל באיו", אמר קרצר.

ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, תיאר את אירוע החטיפה כאחד מן הזכרונות הקולקטיביים שלא נמחים. "יש תמונות הנחרתות בזיכרון האנושי והקולקטיבי והן אינן נשכחות עם הזמן. כזה היה ליל הבלהות בו ניסו חיילי צה"ל להשיב את נחשון אלינו.

"כולנו צפינו במהדורת החדשות בה שודרה הקלטת, ובה ראינו את נחשון. זה היה אחד הרגעים המצמררים את העם כולו. כדורי המרצחים כאילו פגעו בנו. פצע זה יישאר חרות בזיכרון של כל אחד מאתנו ובזיכרון הקולקטיבי של כולנו".