יום היסטורי? לא ממש

המילה שתישחק יותר מכולן עד לסופו של היום הזה היא "היסטורי". ההצבעה בכנסת תהיה "היסטורית", נאומו של ראש הממשלה אתמול היה "היסטורי". הרגע הזה, שבו חברי כנסת מהשמאל יעבירו את תכניתו של אריאל שרון כנגד חלק גדול מסיעת הליכוד, היה בוודאי "היסטורי". ובסופו של יום, כמו שלושת חכמי הקדם של ת.ס. אליוט, נשאל כולנו את עצמנו איזו היסטוריה בדיוק ראינו. או במילים ששם אליוט בפי גיבוריו, "האם הוליכו אותנו כל הדרך הזו כדי לראות לידה, או מוות?"

כבר כמעט שנה מתפעלת ישראל מהמהפך ההיסטורי שחל בתודעתו של ראש ממשלתה, מבלי שתדע מה בדיוק מסתובב בתודעה הזו ולשם מה. כשמנחם בגין ויתר על עקרונות תודעתו וחתם על השלום עם מצרים, ידענו בדיוק; כך גם כשיצחק רבין הפך את פניו לשנים של היסטוריה אישית וחתם על הסכמי אוסלו.

קראו היטב את נאומו של אריאל שרון, אתמול בכנסת. מהם הנימוקים שהוא מציין בו לנחיצותה המוחלטת של תכנית ההתנתקות? זה שהוא חושב שהיא נחוצה. זה ואיזה גמגום על הסכנה הדמוגרפית, כאילו יש בתכנית משהו שמסכל את הסכנה הזו. זו המקבילה שלו לאמירות הנחרצות, הברורות לתומכים ולמתנגדים, של בגין ורבין מעל אותה במה, בנסיבות דומות-לכאורה.

וזו המקבילה של הצבעת היום להצבעות ההסטוריות, בהן אושרו הסכמי קמפ דיויד ואוסלו. בסופו של יום תכנית ההתנתקות תעבור, אבל ספק אם תהיה לשרון ממשלה. המנגנון הביורוקרטי ימשיך לנוע לעבר הנסיגה – ויש למנגנון הזה כוח עצום משל עצמו – והמנגנון הפוליטי ימשיך לנוע לעבר בחירות והקפאת התכנית כולה. מה מהם יקרה קודם? שאלה טובה. אבל המנגנונים הם שיכריעו, בהעדר מנהיגות של ממש.

ולכן זה איננו יום היסטורי וזו אינה הצבעה היסטורית עבור מישהו, פרט למי שמתרגש מכך שמפגיני שמאל (שרובם לא נולדו בימים שבהם היה שרון מושא התיעוב של המחנה) תומכים בראש הממשלה, והמתנחלים נגדו. לא תהיה כאן הכרעה היסטורית של ישראל על דמותה, גבולותיה, המדינה השכנה לצידה. לא תהיה כאן הכרעה אפילו על עתיד תכנית ההינתקות. לכל אלה עוד נחכה, אולי חודשים ואולי הרבה יותר מזה.