תל אביב של רבין
הבית בו גדל, הגן של טובה חבקין, בית החינוך לילדי עובדים, הקריה והכיכר - תחנות קטנות וגדולות בחייו של יצחק רבין בעיר. טיול בעקבותיו, טיול בעקבותינו
"נוסטלגיה היא נשק", כותב דאגלס קופלנד בספרו 'דור ה-X', ומתכוון לכך שהשפעתו האמוציונלית של העבר תוקפת ומקהה את החשיבה הרציונלית בהווה. ואכן, בכל פעם שאומרים "רצח רבין" קשה יותר לנתק את ההיסטוריה מהכאב האישי.
לכל אחד יש את ה"רבין" שלו, את ה"איפה אני הייתי בארבעה בנובמבר תשעים וחמש". לגבי רבים הצליל בו נפתחת המלודיה הצורמת של מצב הביש בו שרויה מדינתנו היקרה היום, הוא שלוש יריות רצחניות על רקע שאגת המון שיכור שלום. האפשרות לבודד עובדה מתחושה מהלכת אי שם על גבול הבלתי אפשרי.
יום האבל הממלכתי חל אומנם בשבוע שעבר (י"ב בחשוון), אבל אירועי הזיכרון יימשכו עד 5 בנובמבר (על האירועים השונים ניתן להתעדכן באתר האינטרנט של מרכז רבין). כך או כך, השבוע הזה מספק תירוץ מצוין לצאת לטיול בעקבותיו, בעקבותינו.
את אורי, חבר לילדות ולגרעין, אני אוסף ממרכז הנוער העובד והלומד בתל אביב. מצוידים בשני הכרכים של 'פנקס שירות', האוטוביוגרפיה של יצחק, בחוברת 'אבני דרך' בהוצאת מרכז רבין, ונושאים מטען חורג של זכרונות לאומיים-אישיים שנרקמו במהלך תשע שנים, בדיוק שליש חיים עבורנו, אנחנו בוחרים במסלול האורבני.
שני הומלסים מנומנמים מקדמים את פנינו בכניסה לגן מאיר, המשתרע בין רחובות המלך ג'ורג' (מול מספר 30) וטשרניחובסקי בתל אביב, וכמו
מחדדים את תחושת המלחמה על הבית האופפת את כל מי שחי בישראל מאז הרצח. שמונה שנים למד יצחק ב'בית החינוך לילדי עובדים' הגובל בגן (טרומפלדור 54, פינת טשרניחובסקי). כדמות מרכזית בחייו בתקופה זו מציין רבין ב'פנקס שירות' את מחנכו בכיתות ד'-ז', הסופר אליעזר שמאלי ('אנשי בראשית', 'בני היורה'), שלימד אותו אהבת הארץ ושבר, לדבריו, את מחיצות ביישנותו. משה נצר, חברו של רבין מאז כיתה א', מספר כי הדגש העיקרי בחינוכם של הילדים היה העבודה; עד כדי כך שבכיתה ג' רמת הקריאה היתה פונקציה של ידיעת קרוא-וכתוב עימה הגיעו הילדים מהבית.
עובדה מוזרה, לדעתו של נצר, היא תחומי העיסוק של הבנים והבנות בכיתות הנמוכות בבית חינוך. הבנות עסקו בנגרות, בעוד הבנים העדיפו בובות... ב'בית חינוך', שהוקם באזור נמוך, שטוף שלוליות בחורף, היה לכל ילד תפקיד, ורבין ונצר היו אחראים על האתון. כמו שאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה, מצא רבין לבסוף את הדרך לרעות את עמו.
במקום בו נמצא הגן היום עמדו גם צריפי בית הספר המקצועי 'מקס פיין' וצריפי תנועת הנוער העובד והלומד, אליה השתייך רבין כחבר קבוצת 'תלם'. דרך ארוכה הוא עשה מאותו בית חינוך לילדי עובדים אל בתי הספר בקיבוץ גבעת-השלושה ו'כדורי' ועד הצטרפותו לפלמ"ח ולמגוון תפקידיו בצה"ל ובשירות המדינה. דרכו נוגעת ומעצבת את נופי הארץ כולה ומעוררת אפשרויות טיול רבות. אפילו בתוך תל אביב
יש עוד הרבה לאן ללכת: הבתים בהם גר בילדותו (המגיד 5, ברחובות שד"ל וצ'לנוב), הגן של טובה חבקין ביהודה הלוי, הקריה, הלא היא מחנה רבין בו בילה את שנות הפיקוד על צה"ל וכשר הביטחון. ויש גם את הבית מולו הפגינו הקיצוניים ברמת אביב (רב אשי 5), איפה שלא באנו אז.
חזרה לבמה ההיא
מהורהרים משהו אנחנו מחליטים לחתוך אל הסוף, אל המקום בו פגשנו את רבין ואת עצמנו מאושרים ונושאי תקווה אמיתית,
בפעם האחרונה. עומדים על הבמה הענקית, מעל הבריכה של כיכר רבין, אז כיכר מלכי ישראל, חושבים על הילדים בני התשע של היום, הדור שלא ידע את יצחק. מיהו האיש הזה עבורם? איך נוגעת להם האגדה הלאומית הזו, אם בכלל? מה יגידו להם האנדרטה, ציורי הקיר, הנאום האחרון והכתובות הממוסגרים למרגלות אותו גרם מדרגות ארור?
זורקים מבט נוסף אל הכיכר השוממת. קו הרקיע של תל אביב הישנה, הנשקף מהמקום בו עמדנו עם החניכים ושרנו לשלום ולרבין, לא השתנה. האוירה הציבורית גם היא עדיין חממה לאלימות פוליטית. רק אנחנו כבר לא נחזור להיות כשהיינו.
סיורים בעקבותיו
המעוניינים לצאת לטיולי יום בעקבות יצחק רבין בשאר חלקי הארץ, ימצאו רעיונות מקוריים, המוצגים בלאקוניות משהו, בחוברת 'אבני דרך' (15 שקל), אותה ניתן להשיג במרכז רבין לחקר ישראל (6436545 - 03). החוברת כוללת שני מסלולים בהר הזיכרון, אחד לבית ספר 'כדורי' (שם ניתן לצפות בסרט מורשת בתיאום מראש, 221502 - 056) וארבעה נוספים בעקבות חטיבת הראל והפלמ"ח.
לפנייה לכתב/ת 
