מה פגום באיש המושלם
נתניהו מביים את הביצוע אבל אינו רואה את השדה הרחב. הפגם הזה מוליך אותו אל הטעויות והשגיאות
שני כשלונות מפוארים הדהדו בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון: בנימין נתניהו ואהוד ברק. השניים, בנפרד, תולים את הקולר במהלכים המדיניים שהעלו על סדר היום הישראלי וביריבויות המפלגתיות, אבל אינם מכירים בכך שהכשלונות שלהם הם "מתוצרת בית", טבועים באופי שאינו משתנה, ויעיד על כך הנביא שכבר לפני אלפי שנים סיפר לנו משהו על עורו של הכושי ועל חברבורותיו של הנמר.
נתניהו, יותר מברק, טרח בשנים האחרונות לספר לכל שומע עד כמה השתנה, למד לקח, תיקן שגיאות – ובשבוע שעבר בכנסת ניפץ בשתי דקות את המאמץ הזה. הוא נשאר מי שהיה. האיש שמאבד את עשתונותיו. וזה היה כל-כך צפוי.
נתניהו, איש מוכשר, נולד למשפחה שחינכה אותו (ואת שני אחיו) להבין ולדעת כי: א) אנחנו הכי טובים והכי ראויים; ב) העולם כולו נגד משפחת נתניהו ולכן אין בו צדק; ג) אנחנו ננצח את כולם. יונתן נתניהו, שנפל במבצע אנטבה, נועד לממש את החזון המשפחתי. משקרה האסון, עבר הלפיד לאחיו ומאז הוא חלק מנוף החיים הפוליטיים.
דומה שהפגם הבסיסי באישיותו הוא באופן עיבוד המידע. יש לו יכולת טובה מאוד לניתוח לוגי של אירועים בתחום אחד ויחיד, והוא חסר את החוכמה של ראייה אינטגרטיבית, זו שמביאה בחשבון מספר תחומים בו-זמנית. במילים אחרות: הוא חד-ראייה, אבל ממוקד בנקודה אחת. לא מסתכל סביב, רק בנקודה האחת.
בחיי היום יום הוא בוחר רעיון נכון ודבק בו לבדו. למשל, ניהול קמפיין בחירות מתוכנן. למשל, התוכנית הכלכלית האחרונה שלו, שנוהלה כמערכת בחירות. הוא כותב מראש את התסריט. הוא מביים את הביצוע. הוא אינו יכול לראות את השדה הרחב. הפגם הזה מוליך אותו אל הטעויות והשגיאות. בחדרי התדריכים בחיל האוויר היה כתוב בשעתו: "הסתכל סביבך, זה שאינך רואה אותו הוא שיפילך". אבל נתניהו אינו מסתכל סביבו.
ואז, כאשר "לא הולך" לו, הוא נכנס ללחץ ונקלע לטעויות קשות. למשל, פתיחת מנהרת הכותל. למשל, פרשת הניסיון להמית את חאלד משעל בירדן. למשל, פרשת "הקלטת הלוהטת", שבמהלכה רץ לטלוויזיה כדי להודות בבגידה באשתו. למשל, הלחישות לאוזנו של הרב כדורי. למשל, הסיפור המגוחך עם אפוד המגן מול חברי ליכוד. אפילו התוכנית הכלכלית האחרונה, כל זמן שהיא נעה במסלולה מה טוב ומה נעים. כאשר משהו משתבש, השמיים נופלים והוא מאבד את הצפון. זה מה שקרה בשבוע שעבר.
ל"התפוררות" במצבי לחץ יש קשר הדוק לעולמו הנפשי. מניעה אותו אמביציה לוהטת להיות הכי טוב, הכי מלך. כל העולם נראה לו שטיח לרגליו ונשיא ארה"ב קלינטון היה רק "נער מקהלה" אצלו. אין לו קווים אדומים. כמי שבא מבית של מלומד שקופח, לדעתו, כל חייו הארוכים הוא סבור שאין צדק והגינות. עובדה, אבא לא זכה בהם. הוא איננו מאלה שאומרים לעצמם : "אני לא אעשה את זה ואת זה, כי מחר בבוקר אצטרך להביט בעצמי במראה". להפך, הוא מביט במראה וגאה במה שעשה.
כאשר כל מצלמות הטלוויזיה ממוקדות בו, נבצר ממנו להסתיר פגמים שכאלה. ואז הוא כועס (לא על עצמו), מזיע, נכנס ללחץ, טועה, מטעה, ויכול להיות "נער מקהלה" אצל אריאל שרון, מי שבמשך שנות דור סובב ממשלות ומנהיגים על האצבע הקטנה שלו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
