הרוכלים מכאן ומכאן
הם אינם שומרים אמונים לשום ערך ומוכרים נתחים מארץ אבותיהם בלא מחיר, רק כדי לשמור את כורסת השר
רוכלות היא מלאכה המכבדת את בעליה אם הם עושים אותה ביושר. אבל אוי לנו מן המתיימרים להיות מנהיגי העם, רועי העדר, אך הם נוהגים כסוחרים זעירים, כרוכלים, וחשבונם קטנוני גם אם כל אוצר המדינה בידם. אם אינם שומרים אמונים לשום ערך ומוכרים נתחים מארץ אבותיהם בלא מחיר, רק כדי לשמור את כורסת השר. וגם אם כל הארץ בידם לנטוע בה עצים נושאי פרי לדורות – הם זורעים עשבים שוטים, ומפריחים פרפרים שחיים רגע.
ובהם גם מי שמתיימרת להיות מחנכת הדור, רוממות האחדות בגרונה ושבשבת בידה, ולכל אשר תפנה רוחו של מי שהכוח בידו – לשם תפנה גם היא, כדי ללמד תלמידי ישראל מלאכת האופורטוניזם כבר בהיותם רכים בשנים: כמוה ראו וכן תעשו אם ברצונכם להיות שרים בישראל כשתהיו גדולים.
התבוננתי בהם בכנסת לפני שבוע ואשוב להתבונן בהם השבוע. גורל עמם נחתך לדורות והם אינם מאמינים בדבר זולת עצמם והקריירה האישית שלהם, ועושים חשבונות זעירים של "אם הוא נגד איך אוכל להיות בעד, ואם הם נמנעים איך נוכל להצביע נגד".
כמה עיתונאים ניסו לתאר את המהומה כניסיון קשר להדיח את ראש הממשלה. אמרו. ואני ראיתי את פניהם מקרוב ושמעתי את שקשוק הפרוטות וידעתי כי לא קושרים כי אם רוכלים נקהלו עלינו, וכל תכלית ההתגודדות הייתה העלאת מחיר קולותיהם באותה הצבעה שבה נחתך גורלם של אלפי יהודים לגירוש. רק יחידי סגולה אמרו את האמת הפשוטה שעל לבם בהתקהלות הרוכלים ההיא, והרוכלים לעגו להם.
ראש הממשלה דיבר בנאומו בכנסת, בשבוע שעבר, נגד המשיחיים, אלו שרק אתמול היו בעיניו חוד החנית של הציונות ומילאו אחר דבריו ללכת לתפוס כל גבעה כי יש מלחמה על אדמת הארץ ואם לא נתפוס אנחנו אותה יתפסו אותה הערבים. המשיחיים בפיו הם אלו היודעים כי ארץ ישראל נועדה לעם ישראל ולא לשום עם אחר. והרי רק אתמול היה גם הוא כמותם, וכדין מומרים רבים הוא ראש וראשון למכחישי אמונתו הקודמת.
ראיתי ח"כים מהשמאל ומסיעות הערבים מהנהנים לו בשמחה, וראיתי איך הם באים לחבקו ולנשקו אחרי ההצבעה ההיא, וראיתי איך לא הבחין כיצד הפך למי שכל תכליתו לעקור יישובים ולגרש מתנחלים. וגם הם רוכלים, סוחרי השלום הגדולים, שאין ביקוש לסחורתם. ועתה, כשירדו מנכסיהם, הם מספסרים במניות החורבן והעקירה.
לפני שישים וחמש שנה כתב אורי צבי גרינברג את "באוזני ילד אספר": הסיפור על המשיח הטוב שלא בא, או בעצם הגיע, אבל גורש מכאן בלעגם של הרוכלים. אצ"ג מספר על המשיח שכבר ראו אותו בנמל יפו עם ילקוט עלי שכם, והוא היה החורש בניר והחוצב במחצבה והבונה את ירושלים, והיה בר-חזון ובר-חרב, ועד אל סף הר הבית הגיע, עד אל סף הגאולה. ושם נתקל ברוכלים. והם, בלעגם, בשק הטבילין והתקילין שלהם, בבוז שרחשו לכל מי שרוצה גדולה, ומלכות וגאולה – ניצחו אותו.
והמשיח עוזב, חוזר לשבת תחת שער טיטוס ברומא, כפי שמספרת אחת מאגדות החורבן. מי יודע, אולי לעוד אלפיים שנה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
