אהבה בין נשים: מי בעצם צריך גברים?

עדנה, אחות מוסמכת, נסעה לפני 20 שנה לחופשה אצל חברים בשטרסבורג. היא היתה בת 22 כשהכירה שם את וים, בלגי בן 28 שעבד במפעל משפחתי, ונישאה לו. בגיל 42, כשילדיהם בגרו, היא החליטה להיפרד מבעלה ולחלוק את חייה עם אישה, רקדנית לשעבר, שהיתה שכנתה בשטרסבורג.

"חיי הנישואים שלי היו מיובשים", היא אומרת בפשטות. "לא חסר לנו שום דבר חומרי, אבל בעלי ואני התרחקנו זה מזה והקשר הצטמצם לדיבור סתמי וליחסי מין במתכונת קבועה, ללא שיתוף רגשי או נפשי. לאט לאט הבנתי ששכנתי, כיום בת הזוג שלי, מבינה אותי במבט, יודעת לנחם אותי, מבינה מתי אני זקוקה לפרטיות. היה בינינו חשמל ברגע שהתראינו".

עדנה מספרת את סיפורה בביקורה השנתי בארץ. היא טוענת שלא פנתה ללסביות מתוך שנאת גברים, אלא כדי להגשים אני מיני נסתר שלה. "מגיל 5 האכילו אותי בתיאוריה שהגבר הוא בעל הכוח, האחריות וכושר השיפוט", היא אומרת, "ושהדגם הנכון היחיד לחיי בעתיד הוא בעל, ילדים, אולי ג'וב קטן, כי את עיקר הפרנסה יספק הבעל. היום אני מפוכחת מאשליות ולא אכפת לי איך מכנים את הקשר שלי עם בת זוגי. אני רק יודעת שהארוטיקה שלנו היא גם בגוף, גם ברגש וגם בנפש".

עדנה, שממשיכה לעבוד בצרפת כאחות, חושבת שהחברה האנושית נבנתה על כוחות ההטרוסקסואליות (יחסי גבר-אישה), כלומר הפכה את זה למעין דַגמה, שבסופו של דבר מדכאת את האופציה של האישה לבחור בנטייתה המינית האמיתית. "היא כאילו נידונה מראש לחיות לפי החלטה פוליטית כלל עולמית, שמשמעותה להיות בסדר – למשפחה, להורים, למדינה", אומרת עדנה. "אם אין לה אמצעים כספיים, נמנעת ממנה מראש הבחירה המינית".

באירופה, לדבריה, פונות כיום המון נשים לכיוון הלסבי, והן לא נושאות שום מסר פמיניסטי או פוליטי, ואפילו לא מצהירות על זכותן למימוש עצמי. "כשהייתי בחיים הסטרייטיים", היא מודה, "הפסקתי בשלב כלשהו ליהנות ממין, וכל הזמן היו לי רגשי אשמה שאני משקרת לבעלי. מרגע שהתנסיתי במגע מיני עם האישה שבחיי, הכל התעורר אצלי מחדש ואין יותר רגשי אשמה".

שלטון פטריארכלי גברי

נושא היחסים הלסביים זוכה למיקוד בקובץ המאמרים 'מעבר למיניות', שעוסקים בתיאוריה ההומו-לסבית, שיצא לאור לאחרונה בעריכת יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר (הוצאת מגדרים, הקיבוץ המאוחד). אם לפני 10 שנים התחום הזה היה נחלת מעטים, הספר החדש הזה מגיע אל קהילה מאורגנת, שמאפשרת לימודים ומחקר הומו-לסבי גם באוניברסיטאות בישראל, בעיקר בחוגים למגדר. נימוק פוליטי לזהות הלסבית מביאה בספר זה החוקרת והמשוררת האמריקאית אדריאן ריץ' ('ילוד אשה', עם עובד), שמציגה זווית שתוקפת את השלטון הפטריארכלי הגברי. לדבריה, הקונצנזוס הגברי ששולט בעולם כופה על נשים הטרוסקסואליות, למרות שלא תמיד זוהי העדפתן האמיתית, ובאמצעות חוקים חברתיים דכאניים מאלץה אותן להדחיק את הזהות המינית האמיתית שלהן. ריץ' סבורה שנשים צריכות להפגין עצמאות ולאזור אומץ, לשבור את קשר השתיקה ולא לקבל בכניעה את אורח החיים המיני שנכפה עליהן.

ואכן, נשים מרשות לעצמן כיום יותר מתמיד לזרוק בנונשלנטיות משפטים כמו 'בגלגול הבא הייתי רוצה להיוולד לסבית' או 'כמה חבל שאני כל כך הטרו, רגשית היה מתאים לי יותר לחיות עם אישה'. האם מדובר במי שרוצה להפוך לגבר בכל כוחה, לאמץ את הופעתו החיצונית ותודעתו?

"לא", טוענת ד"ר רונית אלוני, מטפלת מינית מוסמכת ומנהלת מרפאה לטיפול מיני. "בבסיס האמירות האלה שאנחנו מרבים לשמוע נעוץ משהו טריוויאלי יותר. השאיפה היא לקיים שותפות עדינה והוגנת יותר בחברת אישה חכמה, אמ - פתית ומושכת. מישהי שמבינה עניין בן רגע. אולי עבור לסביות שדבקו משחר נעוריהן בזהות הזאת, אמירה זו משמשת סוג של פוליטיקה, סירוב לכוח הכלכלי והאידיאולוגי של גברים. אין לבלבל זאת עם פמיניסטיות, שהן ברובן הטרוסקסואליות שנלחמות למען נשים כמעמד שווה זכויות בכל".

ריץ', שהתיאוריות שלה נלמדות בעולם, טוענת שבעצם כל הנשים הן לסביות, אלא שיש ביניהן כאלה שלא מגלות את זה אף פעם. במאמר שמופיע בספר 'מעבר למיניות' היא מפרשת את התיאוריה הלסבית שלה: ההטרוסקסואליות נכפית על נשים משחר ילדותן, ואילו מערכת יחסים לסבית נתפסת כמשהו שבין הסוטה לנתעב. מדוע, היא שואלת, בחירתן של נשים בנשים – כחברות לתשוקה, לחיים ולאהבה – עדיין נמחצת כמשהו זר ומוזר שגובל בשיגעון? מדוע ערכה הסגולי של הלסבית המוצהרת נשלל ממנה, מה שכופה עליה להסתתר ולהתחפש? מדוע מתעלמים מהקיום הלסבי בקשת רחבה של ספרות? ריץ' מתקוממת. לדעתה, מערכת יחסים בין נשים לא יכולה עוד להסתפק בביטויים סובלניים כמו 'הן בחרו בסגנון חיים אלטרנטיבי'. הגיעה העת לביקורת פמיניסטית על ההטרוסקסואליות שנכפית על נשים.

ריץ' גם מוחה על כך שהעצות בענייני בריאות וסקס שניתנות עד היום לנשים שמתחתנות נהגו על ידי גברים ומשקפות תפקידים שהקפיטליזם הועיד לנשים, כממונות על הרבייה ועל קדושת הבית והמשפחה. "כל זה", היא אומרת, "משקף צרכים גבריים ואינטרס גברי בשליטה על נשים. מה כל כך השתנה בין המאות ה-19 וה-20, שבמהלכן ננקטו אמצעים חריפים, ממש עינוי, נגד קשר רומנטי מדי בין נשים? לסביות נתפסו ונתפסות עדיין כסכנה לשפיות הנשית וכסוטות".

הסגת גבול גברית

ריץ', שכתבה את ספרה 'ילוד אישה' לפני 10 שנים, עדיין סבורה שהנוכחות הגברית הזיקה לקיום הלסבי והתעלמה מהיסטוריה של נשים סרבניות נישואים או לסביות. אם כבר הכירו בבדלנות נשית, הטילו בה דופי ולעגו לה.

לחיזוק דבריה היא מביאה תיעוד מתוך כתביה של החוקרת האמריקאית ננסי צ'ודורו, שהכירה בקיום הלסבי וטענה שגברים הם בכלל משניים מבחינה רגשית בחייהן של נשים, ושלנשים יש עולם פנימי עשיר משל גברים. חשיבות רגשית, היא קבעה, קיימת בעיקר במערכת היחסים של נשים עם נשים. צ'ודורו נימקה את הקשר החזק האמיתי בין נשים בכך שיש להן אמהות נשים, והאם נותרת בבחינת אובייקט פנימי ראשוני לגבי נערה, כשיחסים עם גבר הם עבורה בגדר יחסים משניים ולא בלעדיים.

"נשים למדו להתכחש למגבלות של מאהבים גדולים", היא כותבת ספק בהיתול, "כיוון שהזיווג שלהן עם גברים נוצר בגלל מערכת אילוצים כלכליים, חברתיים, תרבותיים, וגם בגלל הסנקציות שהוטלו על זיווג בין נשים. התלות הכלכלית בגברים והטאבו העתיק על הומוסקסואליות הפכו את האופציה של יחסים לסביים לבלתי סבירה". כיום התיאוריה שלה תקפה פחות, כשהנשים עצמאיות יותר מבחינה כלכלית, וכשיותר ויותר נשים דוחות את הבחירה ההטרוסקסואלית, אך לא מוותרות על הבאת ילד לעולם.

ריץ' טוענת שהעבודה היא המקום שבו למדו נשים להשלים עם הסגת גבול גברית – נפשית וגופנית – כמחיר להישרדות. בין שהן מלצריות או פרופסוריות, הן סופגות, לדבריה, הטרדות מיניות כדי לא לאבד את משרתן, ומסגלות לעצמן התנהגות הטרוסקסואלית חביבה ומתחנחנת, כי אלה חלק מהכישורים שנדרשים מהן. אישה שדוחה בנחרצות חיזורים מיניים במקום עבודתה מואשמת שהיא יבשה ולא מינית, או לסבית, ואילו לסבית שנמצאת בארון במקום עבודתה בגלל דעות קדומות נאלצת לא רק להסתיר את האמת על חייה הפרטיים, אלא גם להעמיד פנים שהיא הטרוסקסואלית, מתנחמדת וחביבה כמצופה מאישה אמיתית.

כך מקילה ההטרוסקסואליות הכפויה את מלאכתם של המעביד המפתה, הסרסור או העמית ללימודים, וכך היא מאפשרת לבת צעירה לקבל גילוי עריות או אונס מצד אביה או אחיה, וגורמת לאמה להכחיש את המתרחש.

ריץ' מאשימה גם את התקשורת. המסרים של תוכניות הטלוויזיה, הסרטים, הפרסומות והשירים הפופולריים הם בעיניה כלי שלא מהסס לעשות שימוש בהטרוסקסואליות. "כך לומדות בנות בגיל צעיר שמקום מושבם של הכוח המיני, ההשפעה והתלות נמצא בחיקו של גבר, ובגלל שטיפת המוח הזו שהן עוברות ביחס לכוחו המוחלט של הסטטוס הגברי, עלולים להיווצר בלבבן קצר מחשבתי ובלבול מיני עמוק".