נמשיך לסגת
את תנאי המיקוח החלמאיים שקבעה ממשלת ישראל טרם לכתו של הראיס לא ניתן יהיה לבטל גם אחרי מותו
הסתלקותו של ערפאת ופרץ הפרשנויות שבאו בעקבותיה מדגישים ביתר שאת את גודל האיוולת שבמהלך ההתנתקות ועד כמה פגום ההיגיון שעליו הוא אמור להתבסס. פתאום נשמעים קולות הטוענים ש" עכשיו אולי יש עם מי לדבר". בכך מתבטלת הטענה כי "אין עם מי לדבר", שהייתה הנימוק העיקרי (והתמוה) להתנתקות - נימוק שעל-פיו, בהעדר הידברות, יש לתת לצד שכנגד את המקסימום שהוא היה מקבל אילו נכון היה להידבר. לך תבין.
אבל הבה נניח שערפאת עצמו ולא העוינות המבנית של הקולקטיב הפלסטיני כולו כלפי המפעל הציוני אכן היה הסיבה העיקרית להעדר שותף להסדר מוסכם עם ישראל. ונניח עוד שעם תום אחיזתו בשלטון נפתחה הזדמנות תיאורטית להידברות עם הפלסטינים. עצם הסכמת ישראל לתוכנית ההתנתקות החד-צדדית – שלא לדבר על מימושה בפועל – מכלה כמעט כל סיכוי להצלחת משא ומתן בין הצדדים ואף מפחיתה למינימום את היכולת לקיימו.
קשה להניח שגורם פלסטיני כלשהו יהיה מוכן לפתוח מחדש את הדיון על תנאי הנסיגה מעזה ומצפון השומרון - שהרי אלה כבר הובטחו על-ידי ישראל גם ללא תמורה. אלה התנאים האופטימליים עבור הפלסטינים, והסכמה מצדם לדון בהם שוב יכולה רק להרע אותם.
גם לגבי ההמשך, קשה לראות מה הטעם ומה הצורך, מבחינת הפלשתינים, במתן תמורה כלשהי להתנתקות. הרי ברפיסותה הוכיחה ממשלת ישראל שמול מנות מספיקות של אלימות ואיבה ניתן לחלץ ממנה נתחים נרחבים של שטח בחינם. אם ארבע שנות מאבק אילצו את היהודים לנטוש את רצועת עזה כולה ואת צפון השומרון מבלי לקבל מאומה, מדוע לא להאמין שכך יהיה לגבי יתרת השטח – שאריות השומרון, הרי יהודה ובקעת הירדן.
גם אם, על אף הסבירות הנמוכה, תקום מנהיגות פלסטינית בעלת נטיות לב פשרניות יותר, המוכנה להציע ויתורים תמורת נסיגת ישראל משטחים שנשארו בשליטתה לאחר ההתנתקות, היא ללא ספק תיתקל בהתנגדות חריפה מגורמי אופוזיציה מיליטנטיים, שיוכלו בצדק לטעון כי אין לכך מקום. בצדק הם יוכלו להצביע על ההתקפלות הישראלית תמורת כלום כניצחון דרכם. על כך מצביעים אף נתונים של סקרים בקרב הפלסטינים באתר של "שלום עכשיו", מהם עולה כי כ-75% רואים בהתנתקות "ניצחון למאבק המזוין".
לכן, אם לפני מספר חודשים החלה להסתמן הכרה אצל הפלסטינים שהקו האלים נגד ישראל מעלה רק חרס, בא מהלך ההתנתקות ומוכיח להם את ההפך. איזה נימוק יוכל מתון פלסטיני להציג היום בעד קו פשרני כלפי היהודים מול התוצאות המוכחות שהשיגו הקיצונים?
תוכנית ההתנתקות החד-צדדית מציגה את הנסיגה כערך ישראלי נכסף. היא משדרת מסר ברור: אם אין שותף פלסטיני שעמו ניתן להגיע לנסיגה מוסכמת, אזי היא תיסוג בלי הסכם, עד אשר יימצא שותף שיהיה מוכן לדון בהמשך הנסיגה. ואם כמיהתם של היהודים היא נסיגה, למה שפלסטיני כלשהו יאות לדבר עמם לגבי מתן תמורה עבור דבר שבמוקדם או מאוחר יימסר לידיו בלאו הכי?
זוהי שאלה שהייתה יפה בעידן ערפאת, ותישאר יפה גם בעידן שאחריו. את המשמעות החמורה של תנאי המיקוח החלמאיים שקבעה ממשלת ישראל טרם לכתו של הראיס, לא ניתן יהיה לבטל גם אחרי מותו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
